הרפואה הציבורית באמת: הילדים שייצרו תרופה בשווי 110,000 דולרים במעבדת בית הספר

לפני שנה הפך מרטין שקרלי, איש עסקים אמיד ואנונימי יחסית עד לאותו הזמן, לאיש השנוא ביותר באמריקה. הרשת החברתית הרעיפה עליו כינויים: "מפלצת זבל", "חלאה" ו- "סוציופת בלי מצפון" היו כמה מהעדינים יותר. הוא ספג נאצות וגינויים מכל כיוון, כולל – באקט נדיר של הסכמה – משלושת המתמודדים על נשיאות ארצות הברית: ברני סנדרס, הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. כל זאת, מכיוון שהחברה ששקרלי הקים ומנהל, רכשה את הזכויות לייצור דאראפרים ובין לילה הקפיצה את מחיר התרופה מ- 13.50 דולרים ל- 750 דולרים. כלומר, פי 56.

מה עושה דאראפרים? התרופה מספקת מענה למחלה נדירה יחסית בשם טוקסופלסמוזיס, ממנה סובלים בעיקר אנשים שמערכת החיסון שלהם נחלשה, כגון חולי איידס. חולים אלו חייבים לקחת את התרופה באופן קבוע, כפי שידע שקרלי היטב כאשר רכש את זכויות הייצור.

מרטין שקרלי, אחד האנשים השנואים ביותר באמריקה, לאחר שהקפיץ את מחירה של תרופה הנועדה לטפל באיידס מ- 13 דולרים ל- 750 דולרים. מקור

מרטין שקרלי, אחד האנשים השנואים ביותר באמריקה, לאחר שהקפיץ את מחירה של תרופה הנועדה לטפל באיידס מ- 13 דולרים ל- 750 דולרים. מקור

העלאת מחירים מסוג זה אינה נדירה, אך בדרך-כלל היא מתרחשת מתחת לרדאר כדי לא לעורר את חמת הציבור, ובאופן מתואם בין החברות השונות בארצות הברית. גלולה אחת של אורסודיול, למשל, העוזרת לפרק אבני מרה, עלתה 45 סנט בלבד לפני שנתיים. ואז העלתה אחת מיצרניות התרופה, לנט, את המחיר פי עשרה, לחמישה דולרים לגלולה. היינו מצפים ששבע היצרניות האחרות של התרופה ישאירו את המחיר הקיים ויקבלו את לקוחותיה-לשעבר של לנט. ההפך בדיוק קרה: כל שאר המתחרות העלו את המחירים גם הן. עכשיו כולן מרוויחות יותר, בעוד שהחולים נאלצים לשלם סכומים גבוהים יותר על התרופה, או בפרמיות לחברות הביטוח הרפואי.

מערכת החוק האמריקנית מתקשה להתמודד עם המצב, וכך, בהיעדר ברירה, צומח כוח חדש מלמטה כשהוא מונע בזעם ההמון וביכולות החדשות שמקבל הציבור: רפואה ציבורית במלוא מובן המילה.

 

הילדים שייצרו תרופות במעבדה

שני תלמידים בתיכון באוסטרליה החליטו לייצר את המרכיב הפעיל בדאראפרים במעבדת הכימיה של בית הספר, במסגרת פרויקט קיץ בכימיה. הם השתמשו ב- 17 גרם של חומר הבסיס – 2,4-כלורופניל אצטוניטריל – במחיר של שישה דולרים בלבד, ופיתחו דרך חדשה ובטוחה להפקת התרופה במעבדה. לאחר עבודה של שנה, הם הצליחו לבסוף להפיק 3.7 גרם של דאראפרים, שנבחן בספקטרומטריה כדי לאשר שאכן מדובר בחומר טהור ונטול-זיהומים. אם היו מוכרים את החומר באמריקה במחירים שקבע מרטין שקרלי, הרי שהיו יכולים להרוויח 110,000 דולרים – וכנראה מושלכים לכלא באופן מידי על ידי הרשויות.

ההישג מרשים, כמובן, אך הוא מדגים בעיקר כמה קל לסנתז כיום תרופות: שני ילדים, במעבדת בית הספר, הצליחו לשכפל את ההישגים של חברות התרופות והמפעלים הכימיים בעלות אפסית. הם אינם מסוגלים למכור את התרופה באמריקה מכיוון שהחוק אוסר עליהם לעשות זאת מבלי שישקיעו קודם מיליוני דולרים בניסויים קליניים. אבל כל מי שרוצה לייצר את התרופה אצלו בבית, יכול לעשות זאת בקלות יחסית, באמצעות הורדת ההנחיות מהרשת.

וזוהי רק ההתחלה.

 

האפיפנסיל הביתי

דוגמה מרתיחה אחרת להעלאת מחירים באמריקה מגיעה מחברת מילאן. מילאן רכשה בשנת 2007 את הזכויות לייצור ולמכירת מזרק אפיפן, המשמש לטיפול חירום בהתקפי אלרגיה מסכני חיים, ובעשור האחרון הקפיצה את מחירו מ- 94 דולרים ל- 608 דולרים. היינו מצפים שמתחרותיה האמריקניות ימכרו מזרקים זולים יותר, אך כאשר מתחרות כמו סאנופי שחררו לשוק מזרק אפינפרין אוטומטי חדש, הן דרשו עליו את אותו המחיר בדיוק.

העלאת המחירים הדרמטית גרמה לזעם ציבורי ולכינוס ועדת קונגרס בנושא. נציגי החברות הבטיחו שהמחירים ירדו בעתיד, אך מעט מאד נעשה בפועל, והממשל לא הפעיל לחץ על חברות התרופות לעמוד בהבטחותיהן. וכך, את מקום הממשל תפסו ה- 'מייקרים' – האקרים, מהנדסים ורופאים שהחליטו לקחת את העניין לידיהם, והעלו לרשת הנחיות להרכבת אפיפן בעלות שלושים דולרים בלבד. מסתבר שצריך רק להזמין דרך הרשת מכשיר סטנדרטי להזרקה אוטומטית, ולשלב אותו עם מחט ומזרק המכילים אפינפרין. וזהו – יש לכם "אפיפנסיל".

יש רק בעיה אחת: האפיפנסיל לא נבדק בניסויים קליניים, ובהתאם לכך גם לא קיבל אישור משום סוג מהממשל האמריקני. אם תחליטו להשתמש בו על עצמכם, האחריות כולה עליכם.

נשמע מסוכן? לא אחראי? בוודאי. הממשל אמור לספק את חותמת הבטיחות שלו לכל מוצר רפואי. אבל כפי שמציגים ההאקרים את הדילמה באתר שלהם: אם אין לכם את הכסף הנדרש לרכישת אפיפן ממותג, האם אתם מעדיפים להסתכן – או למות? ובואו נודה לרגע באמת: הסכנה כאן אינה גדולה. המכשיר הסופי מבוסס על מכניקה פשוטה – מחט עם קפיץ – והחשש הגדול ביותר הוא שהמנגנון ייתקע בדרך כלשהי. ואם מכך אתם חוששים, אתם יכולים פשוט לשאת על עצמכם שני מזרקי אפיפנסיל, שעדיין יעלו עשירית מהמחיר של האפיפן המקורי!

שיהיה ברור: אני לא ממליץ לכם להשתמש באפיפנסיל. אם אתם יכולים להרשות לעצמכם מזרק אפיפן רשמי, אני ממליץ לכם להשתמש בו. אבל האפיפנסיל הוא רק דוגמה ראשונית לכוח שעובר לרשות הציבור: להתחיל להנדס בבתים את המכשור הרפואי מתחת לאפם של הממשל ושל חברות התרופות.

ובקרוב, אנשים יוכלו להתחיל לייצר גם תרופות בבתיהם.

 

מעבדות הייצור הביתיות

ייצור חומרים כימיים בבתים מתחיל להיות קל יותר ויותר. דוקטור מייקל לאופר, אחד מיוצרי האפיפנסיל, החליט להעביר לידי הציבור גם את היכולת הזו. לשם כך הוא פיתח והדגים לאחרונה אב-טיפוס של מעבדת כימיה אוטומטית קטנה ליצירת תרופות בכל בית. אב-הטיפוס נראה כמעט מגוחך: מדובר למעשה בצנצנת זכוכית עם יכולת שליטה אוטומטית בלחץ ובטמפרטורה, והוספה אוטומטית של ריאגנטים וקטליזטורים – חומרים היוצרים תגובות כימיות שונות בתוך הצנצנת.

אב טיפוס של 'מדפסת התרופות' של דוקטור מייקל לאופר. מקור

אב טיפוס של 'מדפסת התרופות' של דוקטור מייקל לאופר. מקור לתמונה: Stephen Cass; IEEE Spectrum

לאופר משתף פעולה עתה עם חברת כמטיקה, המפתחת 'מתכונים' פשוטים לתרופות המסתמכים על חומרי בסיס זולים וזמינים. התקווה היא לפתח בסופו של דבר סוג של 'מדפסת תרופות' ביתית, המסוגלת ליצור את המרכיבים הפעילים בתרופות גנריות – כלומר, כאלו שאינן מוגנות כבר על-ידי פטנט – ואולי אפילו בתרופות שעדיין נהנות מהגנת חוקי זכויות יוצרים.

בעלי מפעלים כימיים מגחכים בוודאי בלעג כשהם רואים את אב-הטיפוס של לאופר, אך הוא מצטרף לתנועה הולכת וגדלה של ביו-האקרים, המנסים להשתמש ביכולות הייצור המהיר והאישי שהטכנולוגיה מעמידה לרשותם, לטובת קידום הרפואה הציבורית. לי קרונין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת גלזגו, מפתח מערכות דומות ל- 'הדפסת' תרופות, ומאמין שחולים יוכלו לרכוש את המרשם – ולהדפיס את התרופות בבתיהם. אחרים מפתחים מעבדות הנדסה גנטית בגודל של שולחן קטן, שניתן יהיה להשתמש בהן כדי להנדס חיידקים לייצור תרופות ביולוגיות מסוימות. וביו-האקרים אחרים פועלים לשחרור התכניות להנדסה גנטית של חיידקים שיכולים להפריש אינסולין. וכל אלו, כאמור, פועלים מתחת לרדאר הרשויות המוסמכות. כל עוד הם אינם מנסים למכור את החומרים הכימיים שהם מייצרים, הממשל אינו בטוח מה לעשות עמם.

מצב זה יכול להימשך רק כל עוד הייצור העצמי מוגבל ל- 'מוזרים': למאמצים הראשונים של הטכנולוגיות, ולאלו שמוכנים להתאמץ כדי לגרום לאבות-הטיפוס לעבוד. המהפך הגדול יתרחש כאשר טכנולוגיות אלו יתבגרו ויגיעו לפרקן, ויהפכו למוצרים מהוקצעים שגם הציבור הרחב יכול להשתמש בהם. אנו יכולים להבין מה יקרה אז מתוך התבוננות בתמורה שהתרחשה בתעשיית המוזיקה בשני העשורים האחרונים.

 

ממוזיקה לייצור תרופות

בעשרים השנים האחרונות הפכו חברות המוזיקה לדינוזאורים הנלחמים על נשימתם האחרונה. ברגע שהטכנולוגיה איפשרה לציבור לעקוף את מנגנוני הפצת התוכן המגושמים של החברות, ולהחליף קבצי מוזיקה באופן ישיר בין אנשים, החברות איבדו את השליטה על השוק.

קיימות שלוש התפתחויות טכנולוגיות שהובילו לשינוי:

  1. העברת מידע: תקשורת מהירה (אינטרנט) שאיפשרה לאנשים להחליף מידע זה עם זה.
  2. אחסון המידע: יכולת לאחסן אוספים גדולים של מנגינות בכל מחשב, בזכות כוננים קשיחים מתקדמים ודחיסת קבצי מוזיקה.
  3. המרת המידע למוזיקה: מידע בפני עצמו הינו חסר-תועלת לרוב האנשים. אך כיום לכל אחד יש מחשב בביתו עם רמקולים משוכללים המסוגלים להמיר את קבצי המוזיקה לצלילים ולמנגינות.

כששלוש ההתפתחויות הטכנולוגיות האלו הגיעו לפרקן, התוצאה הייתה בלתי-נמנעת: הציבור עבר לשיתוף מוזיקה דרך האינטרנט, או להורדת קבצי המוזיקה בעלויות סמליות דרך שירותים כמו iTunes.

שלוש ההתפתחויות הללו מתחילות להיות רלוונטיות גם לרפואה. המתכונים ליצירת תרופות ניתנים לשיתוף דרך הרשת, וכל אדם יכול לשמור אותם במחשב הפרטי שלו. הטכנולוגיה המרכזית שחסרה כיום היא השלישית – מוצר ביתי שימיר את המידע לתרופה ממש – אך כפי שראינו, קיימת תנועה לפיתוח טכנולוגיה מסוג זה. כאשר טכנולוגיה זו תפותח סוף-סוף, יאבדו חברות התרופות חלק משמעותי מפרנסתן. הן לא ייפגעו אנושות – אחרי הכל, הביו-האקרים אינם מסוגלים לבצע ניסויים קליניים, אלא רק לחקות את התרופות שכבר קיבלו אישור מצד הממשל. אך כל תרופה גנרית, שאינה מוגנת בפטנט, תוכל להיות מודפסת באופן חוקי בבתים. וכל שאר התרופות? אלו עשויות להיות מודפסות באופן לא-חוקי. וכפי שחברות המוזיקה תבעו במיליוני דולרים אמהות חד-הוריות, בוודאי נראה את חברות התרופות תובעות במיליוני דולרים חולי סרטן עניים, שכל חטאם היה שייצרו לעצמם בבית ולשימושם האישי את התרופות הנחוצות להם להישרדותם.

 

מילה לפני הסיום

חשוב להדגיש שחברות התרופות אינן בהכרח 'השטן הגדול'. הן פועלות בשוק בו הן מנסות למקסם את רווחיהן מצד אחד כדי לספק את בעלי המניות, ומצד שני הן משקיעות מיליארדי דולרים (בלי הגזמה) בפיתוח תרופות חדשות שיענו על הדרישות הרגולטוריות המחמירות שמעמידה הממשלה בדרכן. כשהן מגזימות בניסיון להגדיל רווחים, הם נתקלות בתגובת נגד ציבורית כגון זו שתיארתי ברשומה. אך בטווח הארוך, כשיכולות הייצור הביתי יעלו מדרגה, גם חברות התרופות הצנועות ביותר ימצאו עצמן במצב חדש בו השליטה על הייצור והשיווק ניטלת מהן ומועברת לציבור הרחב. זוהי התוצאה הבלתי-נמנעת של התפתחות הטכנולוגיה, ומוטב לחברות התרופות להתחיל לשקול אותה כבר היום.

 

—–

 

בספרי "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" שעומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת כינרת זמורה, אני ממשיך להעמיק ביחסים שבין הציבור לתעשיות הגדולות, ובדרך בה הכוח יכול לעבור לציבור הרחב. כדי לקבל הודעה כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם כמנויים לבלוג בתיבה מימין.

Leave a Comment

Filed under Uncategorized, השולטים בעתיד: הספר, רפואה

איך שבבי האיברים ישנו את הרפואה

לפני כמה חודשים פתחתי בסקירה של "עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016", לפי דו"ח שהוציא הפורום הכלכלי העולמי בנושא. אני מודה שהתעכבתי יותר מהרגיל – בינתיים הספקתי לכסות רק חמש טכנולוגיות – אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא! וכך, אני גאה להציג לכם את הטכנולוגיה המפציעה הבאה ברשימה: איברים על שבבים, או כפי שאני אוהב לקרוא להם בקיצור – "שבבי איברים".

 

שבבי איברים הופכים לסחורה חמה באקדמיה בעשור האחרון. הרעיון מטעה בפשטותו: החוקרים מנסים ליצור 'שבבים' – סביבות גידול זעירות לתאים, המחקות את התנאים הפיזיולוגיים הקיימים באיברים שונים מהגוף. חלק מהשבבים מחקים את סביבת המחיה שבריאות, בעוד שאחרים מחקים את פעילות הכליות, הכבד, ואפילו המוח. וכמובן, קיימים ניסיונות לחבר אפילו כמה מיקרו-סביבות כאלו זו לזו כדי ליצור 'אדם על שבב'.

כפי שאפשר להבין מהופעת הטכנולוגיה ברשימה היוקרתית של הפורום הכלכלי העולמי, מדובר בתחום פורץ דרך, שחוקרי הנדסה ביו-רפואית מכל העולם מעורבים בו.

אבל למה בכלל צריך את השבבים האלו?

כדי להבין את התשובה, נערוך ניסוי מחשבתי מהיר. שימו עצמכם בנעליו של חוקר שמאמין שחומר כימי מסוים יכול לטפל בהצלחה במחלה קשה. לא ניכנס למנגנון המדויק בו פועלת התרופה – בכל זאת, אתם לא רוצים לחשוף את המחקר שלכם למתחרים! – אבל נאמר רק שאתם בטוחים שיש לחומר שפיתחתם פוטנציאל גדול. אם תרצו להוציא אותו לשוק, הרי שתצטרכו קודם לבצע מבחני רעילות מתקדמים, במהלכם תנסו את החומר במינונים שונים על חיות מעבדה רבות. זהו הליך יקר. עכברי מעבדה פשוטים אמנם אינם עולים הרבה, אך במקרים רבים יש צורך להשתמש בעכברים או בחיות שהונדסו גנטית במיוחד לצרכי הניסוי. וגם את העכברים הפשוטים ביותר יש צורך לגדל ולהאכיל, וכמובן – לדאוג לבריאותם ולמנוע מהם כאב וסבל מיותרים.

המשמעות של כל הגורמים הללו היא שרק במעבדות ממומנות היטב ניתן לערוך ניסויים מעמיקים בבעלי-חיים ולבחון תרופות חדשות אפשריות. כולם מסכימים שתחום הביולוגיה והרפואה יוכל רק להרוויח ממצב בו יפותחו כלים זולים ויעילים יותר לבדיקת תרופות פוטנציאליות, ואם אפשר – רצוי שגם לא יעלו בחייהם של חיות מכל סוג שהוא.

וכאן בדיוק נכנסים שבבי האיברים. במקום לגדל עכברי מעבדה וחיות ניסוי אחרות, שבבי האיברים מספקים לכם כחוקרים את היכולת להתמקד רק באיבר אחד עליו אתם רוצים להשפיע, ולבחון כיצד מגיבים התאים הגדלים בתוך השבב, בסביבה הדומה לזו הקיימת באותו איבר בגוף האנושי. במקום להקריב מאות ואלפי עכברים כדי לקבל תוצאות משמעותיות סטטיסטית, אפשר להעמיד שורה של שבבי איברים זה לצד זה, ולקבל תשובות מכולם במהירות. ובמקום לערוך לעכברים נתיחות לאחר המוות, אפשר לבחון במיקרוסקופ ובכלים אחרים ישירות את המתרחש בתוך השבבים.

נפלא, לא?

אלא שיש עדיין בעיה אחת קטנה: השבבים האלו, בפשטות, עדיין לא עובדים.

 

טכנולוגיה בפיתוח

אולי המשפט האחרון היה הגזמה. יותר נכון לומר ששבבי האיברים מצליחים לספק תוצאות מעניינות, אבל קשה לדעת מראש האם התוצאות הללו יתאימו בדיוק לאלו שנראה במערכות מורכבות יותר, כמו בגוף האנושי השלם. כמובן, גם עכברים וחיות מעבדה אחרות אינם מושלמים לבדיקת תרופות חדשות, אבל לפחות בהם יש לנו ידע כללי בנוגע לדרך בה הם שונים מבני-אדם. ובשבבי האיברים? שם קשה הרבה יותר לדעת למה לצפות.

ניקח כדוגמה את אחת הטרגדיות הגדולות של הרפואה המודרנית: התרופה הידועה בשם תלידומיד. היא שווקה במקור בסוף שנות החמישים בגרמניה המערבית, כדרך לטפל בבחילות בוקר. שלא במפתיע, נשים הרות חטפו את התרופה מהמדפים. לרוע המזל, התרופה התגלתה כ- 'טרטוגנית' – חומר המזיק להתפתחות העובר בעודו ברחם. קרוב לעשרת אלפים תינוקות נולדו ללא גפיים, או עם גפיים קצרות במיוחד בהשפעת התלידומיד. התופעה הייתה רחבה כל-כך עד שילדים אלו זכו לשם "ילדי התלידומיד".

ילדי התלידומיד

ילדי התלידומיד

בראייה לאחור אנו יודעים שהתלידומיד לא נחקרה היטב בבעלי-חיים. בעקבות המקרה עלו הסטנדרטים רמה, ותרופה שמיועדת לנשים בהיריון נבדקת גם על נקבות הרות. אך האם שבבי האיברים היו יכולים לזהות מראש את הסכנה שבתרופה, אם היינו משתמשים בהם כדי לבדוק אותה?

התשובה כנראה שלילית. לפרודות (מולקולות) התלידומיד קיימות שני נגזרות – R ו- S. הראשונה בטוחה לגמרי, אך השנייה מזיקה לגוף העובר. מסתבר שגם אם מזריקים לדם רק את תצורת R הבטוחה, הרי שהיא יכולה לשנות את צורתה בתוך הגוף ולהפוך לנגזרת S. האם היינו רואים מהפך שכזה מתחולל גם בשבבי האיברים? כנראה שלא, מכיוון שלפחות בשלבים מוקדמים אלו, השבבים מנסים לחקות רק תת-סביבות מסוימות ומוגבלות, ולכן אינם יכולים עדיין לחקות את מלוא התנאים הקיימים בגוף האנושי.

המשמעות היא שלפחות כרגע, שבבי האיברים עדיין אינם יכולים להחליף לגמרי את חיות הניסוי, אך בוודאי אפשר להתחיל כבר היום להשתמש בהם כדי לקבל רמזים בנוגע להשפעתם של חומרים מסוימים על תאים, רקמות ואיברים – ולאשש את הרמזים האלו בניסויים בחיות מעבדה.

ומה בעתיד הרחוק?

 

משבבים למחשבים

בעתיד הרחוק, כאשר השבבים הללו ישתכללו עוד יותר, נוכל להחליף חלק הולך וגדל מחיות הניסוי בניסויים על שבבי איברים. ההחלפה תתרחש בוודאי בעיקר במקרים בהם יש צורך לבדוק תרופות שאנו מכירים היטב את השפעותיהן, אבל רוצים לוודא שלא נפלו שגיאות בתהליך הייצור. ייתכן בהחלט שמתוך סך כל בעלי-החיים המשמשים לניסויים באירופה, ניתן יהיה להחליף את 15.3 האחוזים המעורבים בניסויי בטיחות ויעילות בחיסונים, למשל.

בעשורים הקרובים, קרוב לוודאי שהתועלת הגדולה ביותר משבבי האיברים תגיע מכך שהם יורידו באופן דרמטי את עלות הניסויים הנדרשים כיום להכנסת תרופה חדשה לשוק. מכיוון שכך, מעבדות קטנות רבות מסביב לעולם יוכלו להיכנס למירוץ לפיתוח ושכלול תרופות חדשות, ומדע הרפואה יתקדם במהירות רבה יותר.

ומה בטווח הרחוק עוד יותר – נאמר, עוד חמישים שנים?

זה יהיה השלב בו נעביר כבר את השבבים למחשב. כוחות המחשוב שיהיו ברשותנו באותו הזמן אמורים להספיק כדי ליצור סימולציה של כל התאים בגוף והאינטראקציות ביניהם. סימולציה כזו תהיה מוגבלת כמובן בהתאם לידע המדעי עליו היא מבוססת, אך היא עדיין תאפשר לחוקרים רבים להריץ ניסויים ראשוניים במחשב כדי לדעת האם השערותיהם עולות בקנה אחד עם הידע הקיים על הגוף האנושי. סימולציות מתקדמות מסוג זה יהיו פתוחות לכולם – מחוקרים אקדמיים ארוכי-זקן, ועד לתלמידי תיכון שאפתניים במיוחד. כולם יוכלו לנסות ולבחון את רעיונותיהם במחשב, וכתוצאה – נראה גידול דרמטי עוד יותר במספר ההמצאות והפיתוחים בתחום הרפואה.

וכל זה מתחיל היום, עם שבבי האיברים.

 

4 Comments

Filed under עתידנות, רפואה

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

אני יודע שאני לא מעדכן לעתים קרובות (בוודאי לא תכופות כפי שהייתי רוצה), אבל פה ושם יש לקצב עדכון איטי כל-כך גם יתרון. ספציפית, הוא מאפשר לי לקבץ כמה ידיעות והתרחשויות מעניינות במיוחד שקשורות זו לזו, וכשמציגים אותן ביחד הן מספקות תמונה שלמה יותר על העתיד.

ברשומה היום אני רוצה להתרכז בשני מקרים מהחודשים האחרונים בהם גוגל ופייסבוק עלו לכותרות, ומה המשמעויות שלהם ביחד. אם התעייפתם כבר מכל הכתיבה שלי על החברות הגדולות, כדאי שתקחו בחשבון שאנו עשויים להיות בפתחה של תקופה יוצאת-דופן בהיסטוריה המודרנית. בשנים הקרובות מסתמן שממשלת ארצות הברית החדשה תהיה רפובליקנית מאד באופיה, תתנגד לזכויות להט"ב ותנסה לבודד את ארה"ב מהעולם. העקרונות שמנחים את הממשלה הזו מנוגדים לדרכי העבודה של החברות הגדולות כמו פייסבוק וגוגל, שמתבססות על שוק פתוח, על נייטרליות הרשת ועל יכולתן להעסיק עובדים בכל העולם (אבל לשלם מיסים רק באירלנד ובמקלטי מס אחרים). כך שבהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נראה את המאבק השקט בין ממשלת ארצות הברית לבין עמק הסיליקון מתחיל להתחמם. הממשלה תוכל להשתמש בכוחה כדי להטיל סנקציות ורגולציות על החברות, ואלו בתורן עשויות לנצל את שליטתן על המדיה האינטרנטית כדי לקומם את האזרחים נגד הממשל. זו תהיה מלחמה מודרנית – בלי כלי-נשק פיזיים – אבל ממשית מאד.

אז לא כדאי שנדע קצת על היכולות של גוגל ופייסבוק – החברות שצועדות בראש המחנה הסיליקוני?

 

גוגל נגד דאע"ש

לגוגל, או בשמה החדש אלפאבית, יש חממה יוצאת דופן בשם ג'יגסו (Jigsaw – פאזל בלועזית). חזון החממה הוא, בלשונם –

"לבנות טכנולוגיה שתתמודד עם כמה מאתגרי הביטחון הגלובליים הקשים ביותר בפניהם עומד העולם כיום: מיגור צנזורה מקוונת, נטרול האיומים ממתקפות דיגיטליות, הדיפת קיצוניות אלימה והגנה על אנשים משנאה והטרדה בעולם המקוון."

זהו חזון מרשים, ואני מעודד אתכם לקרוא בעצמכם על מגוון המיזמים שמתחילים את דרכם בחממה, אבל אתרכז רק באחד מהם שיכול ללמד אותנו רבות על העתיד. המיזם, שהסתיים לאחרונה בהצלחה, מכונה "שיטת כיוון מחדש", ומקימיו שמו להם למטרה להתמודד עם הפרופוגנדה של ארגון הטרור דאע"ש, ולפגוע ביכולתו לגייס לשורותיו לוחמים חדשים.

איך הם עושים את זה? כצעד ראשון, ראיינו חברי המיזם צעירים וצעירות שהשתכנעו בעבר מהרטוריקה של דאע"ש, הצטרפו לשורות הארגון וערקו מתוכו זמן מה לאחר מכן כשנחשפו לאמת העגומה. הם הבינו מאותם צעירים שדאע"ש מפרסם את עצמו בחמש קטגוריות שונות: ממשל תקין ומוצלח, עוצמה צבאית, לגיטימציה דתית, קריאה לג'יהאד, והצגת העולם המוסלמי כנמצא תחת איום מצד כוחות גדולים יותר כגון העולם המערבי וכמובן – היהודים.

אנשי המיזם זיהו 2,500 מילות חיפוש ומשפטי חיפוש מרכזיים שתאמו לקטגוריות הללו, ואז רכשו עבורן 245 פרסומות שונות. כל אחת מהפרסומות הובילה לסוג שונה של סרטוני יוטיוב שהפריכו את טענותיהם של אנשי דאע"ש – לעתים אפילו מבלי שהתייחסו לארגון הטרור בשמו. כדי להפריך את רעיון הממשל התקין, למשל, קישרו הפרסומות לסרטון המתעד קשישה זועמת המתעמתת עם שני לוחמי דאע"ש בסוריה, או לסרטון המראה תור ארוך לקבלת מזון בטריטוריה הנשלטת על-ידי הארגון.

הפרסומות הופיעו ישירות מעל לתוצאות החיפוש הרשמיות של גוגל, ובחינה כמותית של התוצאות חושפת שהיה להן כוח משיכה של ממש. לפי הנתונים שחושף "כיוון מחדש", יותר מ- 320 אלף אנשים נחשפו לפרופוגנדה ההפוכה של המיזם, ויותר מחמש-מאות אלף דקות וידאו נצפו בסך הכל. הפרסומות המוכוונות-דאע"ש זכו למספר הקלקות גדול ב- 79 אחוזים בהשוואה לפרסומות אחרות שנרכשו עבור אותן מילות חיפוש.

המיזם הזה מרתק אותי. מצד אחד, יש כאן ניסיון מרשים לנטרל את מכונת התעמולה המקוונת של דאע"ש באמצעות חשיפת אנשים לצדדים הפחות-סימפטיים של המתרס. מצד שני, הוא חושף בפנינו את יכולותיהם של גוגל ומפרסמים לעצב את דעת הקהל באמצעות חשיפה מכוונת ומנוטרת היטב של אינדיבידואלים לנתונים ולחומרים מסוימים המקדמים עמדה מסוימת.

והשאלה שכולנו צריכים לשאול עכשיו היא – מי ערב לנו שגוגל לא ינסו לעצב באופן דומה את דעת הקהל שלנו באמצעות קידום פרסומות או תוצאות חיפוש מסוימות שתואמות לדרך בה גוגל הייתה רוצה שנראה את הדברים בנושא כלשהו?

התשובה, לצערי, היא שלא זאת בלבד שאיננו מקבלים כל ערבויות לגבי יושר ההליכות של גוגל, אלא שכבר יש ראיות שענקית האינטרנט מתעדפת שירותים של עצמה בתוצאות החיפוש, כפי שכתבתי באחת הרשומות הקודמות בבלוג. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט באמריקה החליט שאין שום בעיה חוקית עם הפרקטיקה הזו, על אף שגוגל היא הלכה למעשה מונופול בתחום החיפוש, וכמעט שמונים אחוזים מהחיפושים זורמים דרכה.

ואם כל הרעיון הזה – שאחת מחברות המידע תנסה לעצב לכם את התודעה – נשמע פרנואידי, כדאי שתדעו שפייסבוק כבר נערכת לכך היום, ומפתחת כלי חדש לצנזור פוסטים ולהעלמתם מתודעת הקוראים.

 

כשפייסבוק מתערבת בפוליטיקה

לא מוגזם לומר שפייסבוק חטפה על הראש בעקבות ניצחון טראמפ. לראשונה, הציבור הבין את החשיבות בתכנון נכון של מדיום התקשורת ושל תיווך הדיונים והחדשות. מנגנון שיתוף הידיעות של פייסבוק הקל על המתדיינים לשתף קישורים לשלל ידיעות מופרכות, שהגיעו בעיקר מצדו הרפובליקני של המתרס. חלק מהידיעות זכו למאות-אלפי שיתופים, כגון האשמת הילארי קלינטון ברצח של סוכן ה- FBI שהדליף אימיילים פנימיים. ידיעה בודדה זו זכתה ל- 568,000 שיתופים – ובכך הפכה להיות פופולרית יותר מכל סיפור שכל עיתון מקומי פרסם אי-פעם.

צוקרברג ניסה לטעון שלא ראוי – ואף מסוכן לדמוקרטיה – שפייסבוק תתערב במערכת הבחירות ותסנן ידיעות לפי אמינותן, שהרי מי קובע את אמינות החדשות? אני דווקא מסכים עמו בנקודה זו: חשוב שנבחן בזהירות רבה כל מסננת שפייסבוק תנסה ליישם על הידיעות שמשותפות בה. אחרי הכל, פייסבוק היא מקור הידיעות המרכזי לחדשות בתחום הפוליטיקה עבור דור ה- Y – האנשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה האחרונה. אם פייסבוק תסנן את הידיעות שבה באופן מוטה, היא תוכל להטות גם את דעות האנשים.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שהיא עושה כיום בניסיון להיכנס לסין.

אחד המיזמים החשאיים והשנויים ביותר במחלוקת בפייסבוק כיום, שהניו-יורק טיימס חשף לאחרונה לאור השמש, אמור לשמש את ממשלת סין בדיכוי ידיעות שאינן מוצאות חן בעיניה. הכלי, אותו פיתחה פייסבוק בשנה האחרונה, מאפשר לממשלה לזהות פוסטים, ממים, וידיעות אחרות שאינן לטובתה – ולמנוע מההודעות הללו להופיע ב- 'ניוז פיד' (News Feed) של משתמשים אחרים. ההודעות לא יימחקו, מכיוון שפייסבוק לכאורה אינה עוסקת בצנזורה. במקום זאת, הן יישארו בבטחה בקיר המקורי של האדם שפרסם אותן, ולא יתפשטו לשאר האוכלוסייה.

אם גם אתם מרגישים שפייסבוק משחקת כאן משחק מלוכלך ומסייעת לממשלה הסינית הטוטליטרית לשלוט באזרחיה, אתם בחברה טובה. רבים מעובדי פייסבוק חשים מרמור דומה, ודרשו מצוקרברג תשובה בנוגע לדרך בה ישמש הכלי בסין. צוקרברג הודה בקיומו של הכלי אך הסביר שהחברה לא החליטה עדיין באופן סופי כיצד לחדור לשוק הסיני. כך או כך, צוקרברג סבור שגם אם ייעשה שימוש בכלי כדי להדחיק ידיעות פוליטיות, עדיין –

"טוב יותר שפייסבוק תיקח חלק ותאפשר את השיח, אפילו אם לא מדובר עדיין בשיח המלא."

כמה מעובדי פייסבוק כבר פרשו מהחברה כשהם מביעים הסתייגות מהאפשרות לצנזר ידיעות פוליטיות עבור ממשלות אחרות. וכמובן, הטיעון של צוקרברג לוקה בחסר מכיוון ששליטה וניתוב של השיח מסייעת לאזרחים להגיע למסקנות שגויות – למשל שמצב עמיתיהם והמדינה כולה טוב יותר מכפי שהם סבורים ומרגישים על בשרם. בדרך זו יכולה הממשלה הסינית לדכא התמרדויות ומהפכות עוד בטרם התרחשו.

 

עתיד שבין כרישים ולווייתנים

בספרי החדש (השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה) אני מכנה את הממשלות "לווייתנים", ואת ברוני תעשיית ההייטק והמידע "כרישים", ומסביר שהשניים משלימים זה את זה – אך יכולים גם להסתכסך ולצאת אחד כנגד השני, תוך שהם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידיהם, ומעצבים את התודעה הציבורית בהתאם למטרותיהם.

הכלים שסיקרתי ברשומה זו ייכנסו לחלק מארגז הכלים שהחברות הגדולות יכולות להפעיל כדי לעבוד לצד השלטון או כנגדו. הם יכולים לקדם מטרות שאנו מגדירים כ- 'טובות' ו- 'ראויות', למשל כדי לסכל את הגיוס לדאע"ש. אלא שהשאלה חייבת להישאל: מי מגדיר את המטרות כטובות וכראויות? שהרי ממשלת סין יכולה להשתמש בהם בדיוק באותה דרך כדי למזער את רצונם של האזרחים להצטרף למחאות חברתיות או לקרוא למרי אזרחי. ולמעשה, גם פייסבוק וגוגל עצמן יכולות באופן עקרוני להשתמש בכלים הללו כדי להסית את הציבור כנגד החלטות ממשלתיות מסוימות.

בן פרקר, דודו של פיטר פרקר הידוע, אמר לפני שנים רבות ש-

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה"

דרכן של החברות המסחריות היא להתחמק מהאחריות, אלא אם אנו כציבור יכולים ומוכנים לדרוש מהן לעמוד בה. אנו נותנים כיום בידיהם של פייסבוק וגוגל כוח גדול, אך הן אינן מוכנות עדיין להכיר באחריות המתלווה אליו. חברות אלו מווסתות את השיח הציבורי – במתכוון או שלא – אך אינן מוכנות לחשוף כיצד בדיוק הן עושות זאת. עלינו לחייב אותן לשקיפות מלאה בנוגע לאלגוריתמים המווסתים את השיח, על מנת שנוכל להפעיל ביקורת ציבורית ולהתנגד לכוונון האלגוריתמים בדרכים פסולות.

אם לא נעשה זאת, הרי שהממשלות והחברות הגדולות יזכו בכוח הולך וגדל לשחק בתודעה הציבורית ובתפישת העולם של אזרחי העולם. ואם לא נפעל כנגד מגמה זו, אולי אנו ראויים לתוצאה.

 

 

 

הספר "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" יצא בקרוב בישראל בהוצאת כינרת זמורה דביר. אם תרצו לקבל עדכון כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם לבלוג בתיבה מצד ימין.

8 Comments

Filed under הרשתות החברתיות, השולטים בעתיד, השולטים בעתיד: הספר, פוליטיקה, פרטיות

בינה מלאכותית לכולם

הנה פעילות כיפית שתשרת אתכם היטב בעתיד: היכנסו ל- Google Photos, והעלו את כל התמונות שלכם לשם. יש להם מספיק מקום פנוי – טרה-בייט שלם – כך שמשתמש ממוצע לא צריך להיתקל בבעיות מקום. כשתסיימו את ההעלאה, התחילו לבקש ממנוע הבינה המלאכותית שימיין עבורכם את התמונות. הוא לא יעשה זאת לפי מועד הצילום או גודל הקובץ, כנהוג, אלא יפעל כבן-אדם ממש, וישאל אתכם: "מה תרצו שאמצא בתמונות?"

אתם יכולים להגיד לו שאתם רוצים תמונות עם אופניים – והוא ימצא עבורכם את כל התמונות מההיסטוריה שלכם המכילות אופניים. או אולי תרצו שימצא לכם תמונות עם ציפורים? הוא יעשה גם את זה. או עם שפמים? גם זה אפשרי. ואם תבקשו מושגים מופשטים יותר – למשל, אהבה – תעשה הבינה המלאכותית מאמץ מיוחד ותמצא עבורכם את כל התמונות בהם מופיעים שני אנשים המחייכים זה אל זה, מתנשקים ומתחבקים.

זוהי רק דוגמה אחת ליכולותיה הגוברות של הבינה המלאכותית, אך אנו נחשפים לדוגמאות נוספות מדי יום. אנו מתחילים לראות יועצים רפואיים ממוחשבים המספקים המלצות רפואיות הזהות ב- 99 אחוזים מהמקרים להמלצות שמספקים רופאים אנושיים, או שופטים ממוחשבים המסוגלים לחזות מראש את תוצאותיהם של משפטים המנוהלים על-ידי שופטים אנושיים. אלגוריתמים מספקים המלצות לגבי רכישת מניות בבורסה, ולעתים תכופות גם רוכשים את המניות הללו בעצמם במהירות העולה פי מיליון על זו בה פועל אדם ממוצע. ואפילו בעולם הפיזי אנו רואים את חדירתם של אלגוריתמים שאחראים כבר כיום על ניתוב הרכבים האוטונומיים בכבישים ועל פעולתם של בתים חכמים.

בעשור הקרוב נעבור לצורת קיום אחרת: כזו המשלבת בין צרכיהם של בני-האדם, ובין האלגוריתמים המסייעים לנו. הבינה המלאכותית תייעץ לנו בכל נושא אפשרי ובכל מקום בו נרצה את עצותיה. אף אדם לא יהיה עוד לבד – כולנו נוכל לקבל סיוע ממומחים דיגיטליים שיתקשרו עמנו דרך המחשוב הלביש והטלפונים החכמים.

אלו מילים והבטחות גדולות, אבל השאלה חייבת להישאל: איך מגיעים לעתיד כזה? איך עוברים מדרך חשיבה לפיה רק בני-אדם הם אלו המסוגלים לבצע מטלות קוגניטיביות מורכבות, לקיום יומיומי בו העצות, הרעיונות, הניתוח והדיון מגיעים דווקא מבינות מלאכותיות? איך מרגילים את המשתמשים למצב החדש, מבלי להעביר אותם טלטלה מחשבתית קשה שתגרום להם להתרחק מהטכנולוגיות הללו?

גוגל מתחבטת בשאלה זו בדיוק בימים אלו. חברת הענק עומדת כיום בקדמת תחום הלמידה העמוקה, המושתת על רשתות עצבים מלאכותיות – כלומר, מחשבים המריצים סימולציה (פשטנית מאד) של תאי עצב המחוברים זה לזה ומתקשרים זה לזה. כל 'עצב' ממוחשב שכזה פשוט מאד בפני עצמו, אך מיליוני עצבים כאלו ביחד יוצרים מערכת המסוגלת ללמוד, לזהות תבניות, לעבד תמונה, ולהפיק משמעות וידע חדש ממידע רב ומגוון. אבל איך גוגל יכולה להרגיל אנשים לסמוך על הבינות המלאכותיות שלה?

אחת מהדרכים היא באמצעות שיתוף הבינה המלאכותית עם הציבור הרחב, בניסיון להפוך אותה לחלק טבעי מחייהם. זה בדיוק מה ששירות Google Photos עושה – הוא מספק שירות רב-ערך לציבור הרחב, ובאותה העת מרגיל אנשים לסוג חדש של אינטראקציה עם המחשב.

אבל למה לעצור כאן?

בניסיונותיה להפוך את הבינה המלאכותית לחלק מעולמנו, שחררה גוגל לאחרונה מספר אפליקציות בינה מלאכותית שכל אדם יכול לשחק עמן. אחת מהן היא Quick Draw, בה אתם יכולים לצייר ציורים פשוטים על המסך והבינה המלאכותית צריכה לנחש מהם – ומצליחה בכך ברמה מעוררת השתאות. במשחק אחר, Giorgio Cam, אתם מוזמנים לצלם את עצמכם או חפצים באמצעות מצלמת הרשת, והמחשב מספר לכם מה הוא רואה בצורה של ראפ. שני המשחקים פתוחים לציבור הרחב, ומעניין להתנסות בהם.

אם אתם מתכנתים, כדאי שתדעו שגוגל שחררה את הקוד הפתוח למספר התנסויות אחרות עם הבינה המלאכותית. הקוד הפתוח של A.I. Duet, למשל, מאפשר לכם להשמיע לבינה המלאכותית נעימות פסנתר קצרות, והיא תשלים אותן כרצונה, או אפילו תנגן לצידכם ותגיב לצלילים שאתם מפיקים. הקוד הפתוח של What Neural Networks See מאפשר לכם להבין איך רשתות עצבים מלאכותיות 'רואות' – ומדגים לכם כיצד כל חפץ מתורגם לסדרה של נקודות, קווים, צבעים ומרכיבים אחרים. ובאמצעות Thing Translator אתם יכולים לצלם חפצים, לשאול את הבינה המלאכותית איזה חפץ היא רואה, ולבקש ממנה גם לתרגם את השם לכל שפה אפשרית. נסו ולא תתאכזבו!

 

בינה מלאכותית – לכולם

רבות מההמצאות של העתיד עומדות להגיע מ- 'האנשים הקטנים' – מתכנתים צעירים ומבוגרים כאחד, שרוצים להשתמש בקוד הפתוח כדי לבצע מטלות שאיש מעולם לא חשב להעביר לבינה המלאכותית. חברות המידע הגדולות כיום מבינות זאת היטב, ולכן פותחות את הכלים שברשותן לציבור הרחב. גוגל, בעיקר, פתחה את מנוע הבינה המלאכותית המבוסס על רשתות עצבים מלאכותיות, הידוע בשם TensorFlow, לכל אדם שירצה להשתמש בו.

אחת ההמצאות המוזרות יותר המסתמכת על TensorFlow הופיעה באוגוסט האחרון ביפן, כאשר מהנדס מערכות בשם מקוטו קויקה ראה כמה קשה להוריו למיין את המלפפונים הגדלים בחווה שניהלו. ההורים נאלצו להקדיש שמונה שעות ביום למיון המלפפונים לפי קריטריונים של אורך, עקמומיות, עובי, צבע ואחרים. מקוטו בנה מערכת פשוטה המעבירה את המלפפונים בסרט נע תחת מצלמה, מעריכה את 'שוויו' של כל מלפפון, ומפילה אותו לקופסה הנכונה. ולמרות שהוא השקיע כמה חודשים בלימוד ואימון המערכת, מהרגע שזו קלטה את העיקרון – היא ייתרה כמעט לחלוטין את הצורך במיון ידני של המלפפונים.

חוות המלפפונים האוטומטית של מקוטו היא רק דוגמה אחת מני רבות אליה ניחשף בשנים הקרובות בתחום הבינה המלאכותית. כאשר תכנות של בינה מלאכותית מתקדמת הופך להיות פשוט וקל (יחסית) באמצעות הכלים שמספקות לנו החברות הגדולות, אפשר לצפות לשפע של המצאות רבות ומוזרות שיגיעו ממתכנתים בודדים ומחברות קטנות ויצירתיות. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שבוודאי נראה "קורא וממליץ אוטומטי" של ספרים, "משערך אוטומטי" של סרטי פורנו עם התמקדות בסצינות המעניינות במיוחד, "יועץ יופי" שממליץ לך איך לצלם את עצמך לפייסבוק, "מעריך פוסטים לבלוג" שייתן לכל בלוגר ציון והמלצות לשיפור עוד בזמן כתיבת הפוסט, ועוד כהנה וכהנה רעיונות שישלבו את הבינה המלאכותית בכל תחום בחיינו.

 

מי יעצור את הבינה המלאכותית – ומי ישלוט בה?

עד כמה שאנו יכולים לראות, הרצת הבינה המלאכותית דרך הענן היא מטלה זולה – בוודאי בהשוואה לצורך במומחים אנושיים או בעבודה אנושית שתספק תוצאות דומות. מבחינה זאת, הבינה המלאכותית עומדת לשפר את חייהם של רבים מסביב לעולם, ובמיוחד האוכלוסיות מעוטות המשאבים והיכולת. אלו יוכלו לקבל שירותי ייעוץ רפואי, ייעוץ ביטוחי, ייעוץ משפטי וכן הלאה דרך הענן, בעלות אפסית – ואולי אפילו בחינם.

אבל האם נאפשר להן לעשות זאת?

חשוב לזכור שעולמנו מנוהל, במידה רבה, על-ידי 'גלדות' וקבוצות אינטרסים, שבוודאי לא ישמחו לראות חלק מפרנסתם זולגת לטובת הבינה המלאכותית. ארגוני הרופאים, למשל, בוודאי יביעו התנגדות לייעוץ רפואי שיסופק על-ידי מחשבים, גם אם הייעוץ הממוחשב מדויק יותר מהאנושי, ובוודאי מגיע מהר יותר דרך האינטרנט. הם יוכלו לעטוף את התנגדויותיהם באצטלה של דאגה לבריאות הציבור שתופקר לידיו הקרות של המחשב, ולמרות שיש אמת גם בטענה זו, ברור שגם ההסתמכות על רופאים אנושיים בלבד אינה מספקת מענה נוח לחלק גדול מהאוכלוסייה. הפתרון, לפיכך, יימצא בוודאי בשנים הראשונות בשיתוף פעולה בין המומחים האנושיים ליועצים הממוחשבים: בייעוץ רפואי ממוחשב מיידי, שמלווה בהפניה לרופא אנושי בכל מקרה של חשד למחלה מורכבת או חשש לטעות.

הצד השני של המשוואה הוא זה של חברות הענק שישלטו במנועי הבינה המלאכותית. כאשר אלגוריתמים יסייעו לנו בקבלת החלטות בתחומים רבים כל-כך, נהיה חייבים לדרוש מהחברות הללו שקיפות מלאה בנוגע לדרך הפעולה של האלגוריתמים. ללא שקיפות שכזו, לא נוכל לוודא שהחברות אינן מטות לתועלתן האישית את ההמלצות שמספקים האלגוריתמים (כפי שכבר מתברר שגוגל עושה כיום בתוצאות החיפוש שלה).

המשמעות הסופית היא שבעולם העתיד, נהיה חייבים לעבוד עם בינה מלאכותית ולצד בינה מלאכותית, אך כדי להפיק ממנה את המירב, כדאי מאד שגם נבין איך היא עובדת ועל-ידי מי היא נשלטת.

אז למה אתם מחכים? לכו לשחק עם אפליקציות הבינה המלאכותית של גוגל, והיכנסו לעולם חדש ומוזר, בו המחשבים מתחילים להשוות את יכולותיהם לאלו של בני-האדם.

 

—-

 

האפליקציות המומלצות:

Google Photos

Quick Draw

Giorgio Cam

 

4 Comments

Filed under השולטים בעתיד, השולטים בעתיד: הספר, עתידנות

בזמן שישנתם: הסיבות שטראמפ נבחר – ומה הן מלמדות על עתיד המערכת הפוליטית

ביומיים האחרונים נראית אמריקה כלאחר מלחמה. צעירים ממררים בבכי בכיכרות הערים. אזרחים צועדים ברחובות בעיניים מזוגגות, כאילו היו הלומי-קרב. נשיאת אחת האוניברסיטאות הגדילה ושלחה מכתב לכל הסטודנטים בו הפצירה בסטודנטים "לטפל בעצמכם ולספק תמיכה לאלו שזקוקים לה".

וכל זאת, רק מכיווון שנבחר הנשיא החדש של ארצות הברית: אחד דונאלד טראמפ.

התקשורת בארצות הברית לא הפסיקה לחבוט בטראמפ לכל אורך מסע הבחירות, וגם הרבה לפניו. ובצדק. האיש ליבה את הלהבות כנגד מהגרים חוקיים ולא-חוקיים וכנגד מוסלמים. מההתבטאויות שלו כנגד נשים נדף ריח עז של שובניזם והתנשאות, והוא אף הואשם על-ידי אחת-עשרה נשים שונות בהטרדה מינית, שחלק מעדויותיהן אומתו על-ידי קרובים ומכרים, להן סיפרו על ההטרדה עוד כשאירעה. אם כל זה לא מספיק, האיש מרבה בשקרים, או שהוא בור לגבי הנושאים אודותיהם הוא מדבר. מתוך כל אמירותיו, רק ארבעה אחוזים הינם אמת לאמיתה, ושבעים אחוזים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו". זאת בהשוואה להילארי קלינטון, ש- 25 אחוזים מאמירותיה אמת, ו- 26 אחוזים נוספים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו".  

ולמרות כל זאת, הציבור האמריקני בחר בטראמפ.

התגובה המיידית מצד התקשורת והילארי קלינטון, הייתה שבוחרי טראמפ שונאים נשים, גזענים, ובורים באופן כללי מכיוון שהם בוחרים שקרן שסילופיו והגזמותיו תועדו היטב, לתפקיד החשוב ביותר בעולם המערבי. כמובן שחלק מהבוחרים בטראמפ הם באמת גזענים, מיזוגנים, או שוטים. כאלו היו וכאלו יהיו תמיד, אבל הם רחוקים מלהיות הרוב בארצות הברית. את הבחירה בטראמפ הניע גורם אחר: בעיות של אמון. ולא אמון באדם ספציפי דווקא, אלא במערכת הפוליטית בכללותה.

כדי להבין את אי-האמון הזה, עלינו ללכת קצת יותר אחורנית – כמעט חמישה חודשים, ליתר דיוק – ולבחון את בריטניה בזמן שהחליטה להתנתק מהאיחוד האירופי. אירוע זה מכונה "ברקסיט", והוא אחד מהסימפטומים של תופעה רחבה יותר, במסגרתה מאבד הציבור אמון בדמוקרטיה הייצוגית.

בואו נבחן את הנתונים כדי להבין מה קרה כאן.

 

בעיות של אמון

זמן קצר אחרי שברקסיט התרחש, כתבתי מאמר באנגלית שהסביר בדיוק את הסיבות בעטיין הוא אירע. כיניתי את ברקסיט "נקמת האנשים העובדים", והסברתי שלמרות שהתומכים בברקסיט תוארו כגזענים, צרי-אופקים, או 'סתם מטומטמים', אפשר לראות את ההצבעה שלהם כצעד הגיוני ביותר. הם ראו שהמערכת הפוליטית אינה מצייתת להם, הבינו שהעולם מתקדם בלעדיהם, ופחדו להישאר מאחור.

אלו אינן מילים באוויר. הנה כמה נתונים. ראשית, בריטניה היא אחת המדינות האי-שוויוניות ביותר מבחינת השכר, והעשירון העליון בה מרוויח שכר הגבוה בממוצע פי 27 משכר העשירון התחתון. שנית, אזרחי בריטניה אינם סומכים על מפלגותיהם. כאשר התבקשו לדרג את רמת אמונם במפלגות הבריטיות, הציון הממוצע בכל רחבי בריטניה עמד על 3.54 מתוך 10. שלא במפתיע, האזורים בבריטניה שהפגינו רמת אמון גבוהה יותר בפוליטיקה, היו גם האזורים העשירים יותר – ואלו גם רצו פחות לנטוש את האיחוד האירופי. מבחינתם, החיים דבש. למה לשנות את המצב הקיים? סיכמתי את המאמר במילים הבאות –

"כרגע, הקונצנזוס בקרב עשירי ומפורסמי בריטניה הוא שהציבור מטומטם. הוא לא. הוא פשוט מתוסכל ורוצה להוכיח נקודה. אם האנשים בשלטון רוצים להימנע מקבלת החלטות הרסנית דומה בעתיד, הם צריכים להפסיק להאשים את הציבור, ולמצוא במקום זאת דרכים לשנות את הסביבה הפוליטית כך שהציבור יקבל כוח גדול יותר בענייני היום-יום של המדינות. כל מסלול פעולה אחר יוביל למתחים להתגבר, ואלו ישתחררו בפיצוץ בספרד-קסיט הבא, ביוון-קסיט הבא, או – מי יודע – אולי אפילו בטראמפ-קסיט."

ומה אתם יודעים? הנה זה קרה.

לא סתם הזכרתי את טראמפ. בעיות האמון של בריטניה הגיעו כבר מזמן גם לארצות הברית. בשישים השנים האחרונות נבדק הציבור האמריקני מדי שנה לגבי מידת ביטחונו שהממשלה "תעשה את הדבר הנכון". בשנת 1958, השנה הראשונה בסקר, ענו 73 אחוזים מהמבוגרים כי הם בוטחים בממשלה. מאז, מספר הסומכים צונח בהדרגה, והגיע בשנים האחרונות לשפל של 24 אחוזים בלבד.  

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר דומה הועבר ב- 2011 וחשף שרמת האמון בקונגרס האמריקני צנחה לתשעה אחוזים בלבד. הרפובליקנים, במיוחד, חשו שהנשיא אובמה לא ייצג אותם היטב (או בכלל) בשמונה השנים האחרונות, ורמת אמונם בממשלה הגיעה לשפל של 13 אחוזים בלבד.

תוצאות דומות מגיעות גם מישראל. דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה מ- 2015 חושף שכמעט שמונים אחוזים מהציבור אינם מרגישים שיש בידם הכוח להשפיע על מדיניות הממשלה.

חשבו על הנתונים הללו לרגע. בדמוקרטיה ייצוגית, אנו אמורים לבחור את נציגינו ולשלוח אותם לבית הנבחרים. איך ייתכן שאיננו סומכים עליהם, פעם אחר פעם, שיעשו את הדבר הנכון? אם מחלקה שלמה בחברה פרטית הייתה מגלה אחוזי אמון דומים במנהל המחלקה – האם הוא לא היה מוחלף לאלתר? ואם גם המנהל הבא אחריו היה זוכה באחוזי אמון דומים, והבא אחריו, והבא אחריו, והבא אחריו – האם אין מקום לחשוב מחדש על דרך בחירת המנהלים? האם אדם שעובד באותה מחלקה לא היה מסיק שדרך בחירת המנהלים שגויה מן היסוד?

זהו המצב בו מצאו את עצמם האמריקנים בבחירות האחרונות. על הסיבות המדויקות לחוסר האמון ארחיב לקראת סוף הרשומה, אבל שימו לב קודם מה קורה במצב כזה של חוסר-אמון קיצוני במערכת הפוליטית.

 

לבחור בשטן

שימו עצמכם בנעליו של אזרח אמריקני ממוצע. הוא מגיע לקלפי כשכולו זועם על השלטון, על הפוליטיקאים, על אפשרויות הבחירה שאינן באמת בידיו. הוא אינו אוהב את הילארי קלינטון, והוא ממש לא סובל את דונאלד טראמפ. המועמדים העצמאיים הם בדיחה. אותו אזרח עשוי לשרטט בראשו את הטבלה הבאה, שמגיעה מסקר של ה- CNN שנערך ביום הבחירות עצמו, ושתרגמתי לנוחות הקוראים בעברית –

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

הסקר מראה שהתכונה החשובה ביותר עבור מספר הבוחרים הגדול ביותר היא היכולת להביא לשינוי. וב- 'שינוי' אני לא מתכוון לטיפולים קטנים ומזעריים בחוק פה ובחוק שם, אלא לטלטול וניעור מחדש של המערכת כולה: טיפול בשחיתות המדומיינת והממשית של נבחרי הציבור, בהתעלמותם מהאזרחים הקטנים ובחוסר נכונותם להתמודד עם הזמנים המשתנים. זה מה שהיה חשוב באמת ל- 39 אחוזים מהבוחרים – יותר מכל תכונה אחרת.

הם לא רצו מישהו שידאג להם – והסקר מראה שרק למעטים היו אשליות שטראמפ באמת שם את הבוחרים בראש מעייניו.

הם לא רצו אדם עם הניסיון הנכון – מה עוזר ניסיון, אם אתה משתמש בו לרעת אלו שבחרו בך?

הם לא רצו שיקול דעת טוב – כבר היה ברור מי מבין המועמדים מקבל החלטות באופן רגוע ושקול, ומי מתפוצץ מדי דקה.

הם רצו את המועמד שיביא לשינוי, ומעטים מאד האמינו שקלינטון לחולל שינוי כזה במערכת הפוליטית. קלינטון, שנתמכה על-ידי המפלגה הדמוקרטית שכבר משכה בחוטים מאחורי הקלעים כדי שלא לאפשר לברני סנדרס להיבחר. קלינטון, שהייתה חלק מהמערכת הפוליטית עוד מאז היותה אשת הנשיא בשנות התשעים, ושנים ספורות לאחר מכן נבחרה להיות סנאטורית, ובקדנציה הבאה שירתה כמזכירת המדינה של ארצות הברית – למעשה, השר הבכיר ביותר בממשלה, שאחראי בעיקר על ענייני החוץ של המדינה. קלינטון, שלא הבריקה, שלא התייחסה לבעיית אי-האמון של האזרחים במערכת ובוודאי שלא הציעה חלופות.

לעומתה, דונאלד טראמפ: שקרן, בור, מלבה שנאה, אבל מבטיח שינוי. שינוי אמיתי, מן היסוד. כזה שיכול לחולל רק אדם שמגיע מחוץ למערכת הפוליטית, שאינו נתמך (לפחות לכאורה) מצד בעלי ההון הגדולים. שאינו חייב טובות לאף אחד, ושמעיז לספר לכולם את מה שכבר ידוע: שהמערכת מוטה ומושחתת. הוא טוען שהוא יכול לתקן אותה, וזו נקודת האור היחידה שהוא מביא.

והיא הספיקה להפוך את דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.

ועכשיו השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – האם זה באמת נורא כל כך?

 

ההשלכות לטווח הארוך

נעזוב לרגע את הפרשנויות בנוגע לקשר שבין טראמפ לישראל. אין לי מושג איך טראמפ יתייחס לישראל, וכל מי שאומר לכם שהוא יודע – משקר. כרגע, אף אחד לא מבין מה מדיניות החוץ המלאה של טראמפ. אפשר למצוא אמירות שלו בעד ישראל מחד, ונגד המשך המעורבות האמריקנית בעסקי העולם "בלי שיצא להם משהו מזה" מאידך.

בטווח הארוך, הבחירה בטראמפ מסמלת על השינוי שחייב להתחולל במערכות המדיניות מסביב לעולם. הציבור מבין שהוא מנותק ממוקדי הכוח הממשיים, ושנבחרי הציבור אינם מייצגים אותו כהלכה. השקיפות הגוברת חושפת את המנהיגים המושחתים (ראו פרשת מסמכי פנאמה עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות) ומספקת ראיות מוחשיות באמצעות ויקיליקס לדעותיהם האמיתיות של אנשי השלטון, ולמתחולל מאחורי הקלעים. ולצד כל זאת, אזרחי המערב חשים על בשרם את התמורות הכלכליות: את האבטלה הנגרמת בשל הטכנולוגיה וצפויה רק להמשיך ולהתרחב, את חוסר הביטחון התעסוקתי ואת אי-השוויון הגדל, שמספק כוח גדול עוד יותר לאנשי ההון והשלטון.

לצד כל אלו, כולנו נחשפים ליכולות החדשות שהאינטרנט מקנה לנו: להתווכח על כל נושא ולהצביע עליו בלי צורך בנציגים, להגיע להחלטות חכמות בכוח הציבור, לקרוא כל דיון שמתקיים בבית הנבחרים ולהחוות דעתינו עליו, ולעבוד ביחד במיזמים כמו ויקיפדיה כדי להפיק מוצרים מרשימים באיכותם. כלים אלו עדיין ראשוניים, אבל כל בר-דעת מבין כבר שהם יחליפו – שהם חייבים להחליף – את המערכת הקיימת שמוסדה בתקופה בה רוב בני-האדם לא ידעו קרוא וכתוב, בה לחדשות לקח שבועות להגיע מצד אחד של המדינה לצדה השני, ושבה הייתה החכמה נתונה בידי המעטים והעשירים.

קשה להאמין שטראמפ יצליח להעביר את המערכת הפוליטית שינוי משמעותי. לא נראה שהוא מוצלח במיוחד ביצירת קשרים טובים וארוכי-טווח עם אחרים, ובמיוחד עם פוליטיקאים משופשפים וחשדנים. אבל הוא אינו צריך לבצע שינוי, מכיוון שהשינוי האמיתי כבר קרה: הציבור האמריקני החליט לדלג על המועמדת הראויה ביותר מבחינת כישורים, ולבחור במועמד עם כל התכונות השליליות האפשריות בתקווה – מועטה ככל שתהיה – שיביא שינוי. המתחרים בבחירות 2020 יפנימו את הלקח הזה, וישתמשו בו כדי להבטיח לאזרחים שהנה, הם אלו שיביאו את השינוי המיוחל. הם ידעו מה הציבור רוצה, והם ידעו באיזו שפה לדבר, ומי מהם שייבחר ויהיה מוכשר ונאמן להבטחותיו, אולי עוד יביא את השינוי לפוליטיקה האמריקנית.

ועד אז? ננשוך שפתיים, נקווה לטוב, ונחכה לראות אצל מי יקרה הברקסיט הבא.

 

—-

 

אני מתייחס למערכות השלטון בהרחבה בספרי הבא – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" – ולמעשה, כמעט מאתיים העמודים הראשונים בספר מוקדשים כדי להסביר את הסיבות למצב החדש שאנו נכנסים אליו. הספר אמור לצאת לאור בכינרת זמורה בעוד חודשיים. אם אתם רוצים להתעדכן כשהספר יוצא לאור, אני מציע שתירשמו כמנויים בבלוג, בתיבה מימין.

 

11 Comments

Filed under הרשתות החברתיות, השולטים בעתיד, השולטים בעתיד: הספר, עתידנות, פוליטיקה

אובר צופה שמכוניות מעופפות יהיו זולות יותר ממוניות עד 2030

לפני חצי-שנה כתבתי מאמר באנגלית על כך שעד שנת 2035 נראה כבר מכוניות מעופפות בשמי העיר. כנראה שאובר שמעה גם היא על הנושא ועל החיזויים שלי, והחליטה לבחון אותו בעצמה. מחלקה פנימית בחברה בשם "אובר מעלה" (תרגום מאד חופשי ל- Uber Elevate) שחררה לפני שבוע דו"ח בו היא סוקרת את החידושים האחרונים ברחפנים המסוגלים לשאת נוסעים אנושיים. מסקנות הדו"ח ברורות –

"לסיכום, בניתוח שלנו מצאנו שכטמנ"אים (VTOL – כלי טיס הממריאים ונוחתים אנכית), עם התכונות הנחוצות לתפעול במספרים רבים, מתאפשרים טכנית בשימוש בטכנולוגיות של היום. במספרים רבים (כלומר, ברמות ייצור גבוהות הגיוניות), שירותי כטמנ"אים יהיו אפשריים בעלויות נמוכות מספיק כדי לאפשר אימוץ רחב."

למקרה שלא הבנתם את הניסוח עם כל הז'רגון הכלכלי-תעשייתי, הנה סיכום מצידי: אפשר להשתמש במכוניות מעופפות כאמצעי תחבורה ציבורית כבר היום, ואם מספיק אנשים ישתמשו בהן – הרי שהמחירים ירדו מספיק כדי להתחרות במכוניות רגילות. לפי הניתוח של אובר, נסיעה לאורך כל סאן פרנסיסקו, שהייתה אמורה לדרוש שעה וארבעים דקות ולעלות 111 דולרים במונית, תקוצר ל- 15 דקות בלבד באמצעות שימוש בטכמנ"אים. המחיר הראשוני של טיסה שכזו יהיה 129 דולרים, אך כאשר תיכנס המערכת לשימוש שוטף, אמור המחיר לרדת לעשרים דולרים בלבד לפי ההערכות.

כן, באמת.

כדי להבין איך הגיעו אנשי אובר למסקנות הללו, נעבור על הגורמים שהם מיפו כקריטיים להצלחת הרכבים המעופפים.

דוגמא לכטמנ"אי סיני – EHANG 184

 

אתגרים והצלחות

במאמר המקורי שכתבתי, זיהיתי שלושה אתגרים משמעותיים שמנעו עד כה את הצלחתן של המכוניות המעופפות –

  • בטיחות: לפי תקנות התעופה באמריקה, כדי לקבל אישור להטסת מטוס פרטי, יש צורך בניסיון של לפחות 500 שעות טיסה. בניתוח המקורי טענתי שהפיתרון לאתגר זה אמור להגיע מהתקנת טייסים אוטומטיים, שיפעלו בדומה לדרך בה רכבים אוטונומיים נוסעים בכבישים.
  • אנרגיה להנעת הרכב: רכבים מעופפים חייבים להסתמך על מקור אנרגיה שיחליף את הנפט הבזבזני והמזהם את הסביבה. הפיתרון הוא בהנעה חשמלית, ואכן אנו רואים שאבות הטיפוס של רכבים מעופפים רבים מסתמכים כיום על הנעה חשמלית גרידא. טענתי שקצב השיפור ביכולות הסוללות החשמליות מרמז כי כבר בשנים הקרובות נוכל להפעיל רכב חשמלי במשך יותר מעשרים דקות.
  • מקור לאנרגיה חשמלית: גם הנעה חשמלית גובה שפע של אנרגיה, ואת הסוללות יש להטעין מחדש לאחר כל טיסה. הדרך להתמודד עם אתגר זה טמונה באנרגיית השמש, שאנו צפויים לקצור ולאגור יותר ויותר ממנה בעשורים הקרובים, כך שרכבים חשמליים יוכלו להיטען בעלות נמוכה בכל פעם שינחתו.

גם המומחים של אובר זיהו את האתגרים הללו בסקירה שערכו, ועונים עליהם באופן דומה. הם הוסיפו מספר אתגרים נוספים עליהם לא חשבתי. השניים המעניינים ביותר לטעמי הם –

  • בעיית זיהום הרעש: אחת הסיבות לכך שמסוקים אינם נמצאים בשימוש בערים היא הרעש החזק שהם עושים בהמראה ובנחיתה. עם זאת, כטמנ"אים המונעים בחשמל מסוגלים להמריא ולנחות בשקט יחסי.
  • תשתיות הנחיתה וההמראה: הכטמנ"אים מסוגלים להמריא ולנחות באופן אנכי – כלומר, לעלות או לרדת ישירות באוויר – אך עדיין יש צורך במשטחי נחיתה והמראה ישרים ובטוחים. לשם כך מציעה אובר יצירה של ורטיפורטים ("נמלים אנכיים") ו- ורטיסטופים ("עצירות אנכיות"). בעיר גדולה כמו ניו-יורק יהיו בערך תריסר ורטיפורטים, שיכללו אנשי צוות שיתחזקו את הכטמנ"אים, תחנות להחלפת סוללות וציוד דומה. הוורטיסטופים, לעומת זאת, ישמשו כסוג של תחנות אוטובוס מוסדרות בהן יעצרו הכטמנ"אים כדי להוריד ולהעלות נוסעים. ניתן יהיה להקים נמלים אנכיים על גגות בניינים גדולים, כקניוני קניות, וכך להגיע לניצול מיטבי של התשתיות בעיר. ובאשר לוורטיסטופים – אלו יוכלו להופיע בכל מקום, ואובר צופה שעם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן יהיה אפילו להביא את הנוסעים ישירות לבתיהם.

 

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

 

  • מזג אוויר: גשם חזק, שלג, וכמובן רוחות עוצמתיות צפויים להשפיע יותר על הכטמנ"אים מכפי שהם משפיעים על התחבורה הקרקעית. עם זאת, האנליסטים של אובר צופים שרק 16 אחוזים מזמן הפעולה של הכטמנ"אים יושפעו ממזג האוויר. הם אינם מודאגים במיוחד מקרח – הם סבורים שבאמצעות עיצוב נכון של להבי הכטמנ"אים וויסות פעולת המנוע החשמלי אפשר להימנע מרוב התאונות הנגרמות משלג ומקרח. רוחות חזקות הן כבר עניין אחר, וטייסי הכטמנ"אים (אנושיים או מלאכותיים) יצטרכו לשמור מרחק ממכשולים שהם עלולים להתנגש בהם בשל פרץ רוח פתאומי.

אתגר מזג האוויר, אגב, נעלם כמעט לחלוטין במדינות בעלות אקלים נוח כמו ישראל. אולי תל אביב תהיה הבאה בתור להתקין תשתיות לרכבים מעופפים, מיד אחרי שעמק הסיליקון יקבל את שלו?

 

לוחות זמנים

אם אתם מתכננים לצאת כבר מחר מהבית ולהזמין את המונית המעופפת שלכם, כדי שתמתינו עוד קצת. לא מדובר בחזון לשנים הקרובות. אובר צופה שהכטמנ"אי הראשון שיהיה מסוגל לגמוע בערך 150 קילומטרים במהירות של 250 קמ"ש, עם מספר נוסעים וטייס, יגיע לשוק רק בעוד חמש שנים. שירותי התחבורה הציבורית המעופפת הראשונים, לפי חישוב זה, אמורים להתחיל בין שנת 2025 ל- 2030. זאת, כמובן, בהנחה שכל הרשויות הציבוריות מתקתקות עניינים ומספקות את כל האישורים לאובר בפרק זמן סביר – וכולנו יודעים כמה שממשלות אוהבות את אובר, ובאיזו יעילות גבוהה הן מתפקדות כל העת.

 

לוח זמנים לרכבים מעופפים

לוח זמנים לרכבים מעופפים

אז אובר אופטימית, אולי יותר מדי, אבל עד עכשיו זה עבד לה לא רע בכלל. כך שאני עדיין דבק בחיזוי המקורי שלי: עד שנת 2035 נראה שירותי תחבורה ציבורית מעופפת להמונים בכמה מהערים הגדולות בעולם. אם הייתי צריך להמר, הייתי שם את הכסף על ערים עשירות עם מזג אוויר נעים כמו לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו, דובאי, וכמובן – תל אביב.

רק בואו נסיים קודם לבנות את הרכבת הקלה.

 

6 Comments

Filed under עתידנות

על משחקים, ערכים ועתיד התעשייה

אני אוהב משחקי מחשב. אני אוהב לשחק בהם, אבל לא פחות מכך, אני אוהב לצפות בדרמות המתחוללות מסביבם בקרב קהילות השחקנים השונות. אלו מהווים סוג של מיקרו-קוסמוסים זעירים שמדגימים לנו איך אנשים צעירים (כלומר, בין גילאי חמש-עשרה לארבעים בערך) חושבים – ובהתאם לכך גם איך יכולות להיראות הדרישות מחברות בעתיד.

אחת מהדרמות המעניינות יותר בתחום משחקי המחשב מהשנה האחרונה היא פרשיית 'שרתי הווניל' של המשחק וורלד אוף וורקראפט של חברת בליזרד. מדובר במשחק מקוון בן יותר מעשר שנים, שבשנותיו הטובות ביותר נהנה מיותר מתריסר מיליון שחקנים מסביב לעולם. מאז שנת 2010 נמצא המשחק בדעיכה הדרגתית, ועד לסוף 2015 ירד מספר השחקנים ל– 5.5 מיליון. בליזרד ניסתה להמשיך ולהפיק תוספים למשחק, שימשכו בחזרה את השחקנים – אך אלו לא זכו להצלחה מרובה, והמשחק המשיך לדמם שחקנים באופן עקבי.

רבים מהשחקנים התחילו לפתח נוסטלגיה לימים הטובים והמוקדמים של המשחק: כשהוא היה צעיר ורענן, ולפני כל התוספות והשינויים שהגיעו לאורך השנים. בסופו של דבר, החליטה קבוצת שחקנים לעשות מעשה ולפתוח שרת פיראטי משלהם, בו יוכלו הם וחבריהם לשחק בגרסה המקורית של המשחק. השרת הפיראטי זכה לשם נוסטלריוס והופעל בהתנדבות מלאה, כשעלויות האחסון וזרימת המידע מכוסות באופן ישיר על-ידי השחקנים. עד לאמצע 2016 הגיע מספר השחקנים ל- 800,000, ומנהלי השרת התכוננו לגדול עוד יותר – ואז התעוררה בליזרד ואיימה על המנהלים בתביעה משפטית. וכך בא הסוף לנוסטלריוס.

 

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס, במקור מאתר UniLad

 

על ערכים ומשחקים

רבים משחקני נוסטלריוס קיוו לקבל חדשות טובות בכנס בליזקון, אותו עורכת בליזרד מדי שנה. הם ייחלו לשמוע שהחברה הקשיבה לבקשותיהם ומוכנה לפתוח שרתים שיציעו תוכן 'עתיק'. הסיכוי לכך, למרבה הצער, היה קלוש. בליזרד אינה מעוניינת לפלג את שחקניה בין גרסאות שונות לאותו משחק, ומעדיפה להשקיע את זמנם היקר של המפתחים בשדרוג המשחק הקיים – ולא בחזרה אחורנית להיסטוריה. אבל הסיבות הללו לא עניינו את השחקנים, וכפי שכתבו מנהלי נוסטלריוס בפורומים

"אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

ערכי הליבה של בליזרד מתמקדים בעיקר בסיפוק חוויית משחק איכותית ומרשימה, במתן כבוד ל- 'גיק הפנימי' שנמצא בתוך כל אחד מהמפתחים והשחקנים, בהאזנה פעילה לכל קול, ובתמיכה בקהילת השחקנים הגלובלית. אנשי נוסטלריוס טוענים שההחלטה לסגור את השרתים הפיראטיים, לצד השתקת השחקנים בפורומים שמבקשים להחזיר את המשחק לימי נעוריו, עומדת בניגוד לערכי הליבה. אפשר להתווכח האם בליזרד מפרה את ערכי הליבה של עצמה או שלא. אפשר לטעון באותה מידה של שכנוע שדווקא החלטת החברה להתמקד בגרסה אחת ואחידה של המשחק, עם מספר רב ככל האפשר של שחקנים, תשפר את ההנאה של כל המעורבים. אבל הנקודה החשובה באמת היא זו: השחקנים דורשים מהחברה לעמוד בערכים אליהם היא התחייבה. ואם לא – הם סבורים שיש להם את הכוח לקחת את העניינים לידיהם.

זהו רגע שיכול ללמד אותנו הרבה על עתיד החברות וספקי השירותים, ואת הלקחים צריך לפרק לשניים: הדרישה לערכים, וכוחם של המשתמשים.

 

הדרישה לערכים

חברות התחייבו מאז ומתמיד למצוינות – זה היה, אחרי הכל, המותג (Brand) שמכרו. בשוק בו כולם יכולים למכור מכנסי ג'ינס, החברה שיכולה להתהדר במותג של מצוינות ואמינות היא זו שתבלוט מעל כל היתר. אבל בשנים האחרונות אנו רואים שינוי בסוג המוצרים הנמכר, שמסביר מדוע המשתמשים מייחסים חשיבות גדולה גם לערכים ערטילאיים יותר ממצוינות גרידא. במסגרת אותו שינוי, חברות רבות מפסיקות למכור מוצרים, ומתחילות להשכיר שירותים ולפתח מערכות יחסים ארוכות טווח עם הלקוחות.

מערכת ההפעלה חלונות (Windows) היא דוגמה טובה לדפוס הפעילות החדש. כאשר אני רוכש את מערכת ההפעלה, אני פותח במערכת יחסים ארוכת-טווח עם מיקרוסופט. אני מצפה מהם לעדכן את מערכת ההפעלה באופן שוטף, להתמודד עם כל פרצות אבטחה שמתגלות, לשפר את ביצועי התכנה – ולעשות כל זאת מבלי שאצטרך להשקיע אפילו שקל אחד נוסף מכספי.

מיקרוסופט, כמובן, אינה לבד במערכה. כמעט כל שירות בו אני משתמש בעולם הדיגיטלי פועל באופן דומה. אני יכול להוריד לקינדל כל ספר דיגיטלי באמזון, אבל החברה יכולה באופן עקרוני למחוק לי אותו מהמכשיר. היא יכולה גם לבחור להגביל את הספרים שאני יכול להוריד למכשיר, ובכך להפוך את המוצר הפיזי – הקינדל – לבלוק נטול תועלת.

ולמה לעצור בעולם הדיגיטלי?

יותר ויותר עצמים פיזיים מתחברים לרשת כיום: מהמכונית ועד לבית החכם ומעבר. בהתאם לכך, טסלה מעדכנת את הרכבים החכמים שלה דרך האינטרנט – ויכולה גם להסיר פונקציות שאינן נחוצות לדעתה – גם אם המשתמשים מעוניינים בקיומן. וכאשר גוגל החליטה לאחרונה להפסיק לתמוך במוצר מסוים לבית החכם, היא הודיעה שתוך חודש תישלח למוצר 'פקודת חיסול' שתגרום לו להפסיק לעבוד. לחלוטין. ומה עם המשתמשים שכבר רכשו את אותו מוצר? במילה אחת – זבש"ם.

בעולם שאנו נכנסים אליו, הלקוחות מבינים יותר ויותר שהם אינם רוכשים מוצרים מחברות, אלא הופכים להיות מנויים לאורך זמן. ככאלו, הם גם כפופים לגחמותיהן של החברות – ובמצב זה הם מקנים חשיבות גדולה יותר לערכים שאותן חברות טוענות שהן כפופות אליהם. הערכים הופכים להיות איים של יציבות בים הדיגיטלי שאינו מפסיק לגעוש ולהשתנות.

אבל האם החברות באמת רואות עצמן כפופות לערכים אלו?

 

כוחם של המשתמשים

שימו לב שוב  לדברים שכתבו משתמשי נוסטלריוס – "אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

משתמשי נוסטלריוס סבורים, כפי הנראה, שיש להם הכוח לפתוח שרת משלהם ולהותיר אותו מחוץ לידיה של בליזרד, מבלי שמערכת המשפט תקפד את ראשיהם בתהליך. קיים סיכוי ממשי שהם גם צודקים. הם יכולים תמיד לפתוח שרת במדינה עלומת-שם כלשהי שאינה מכבדת את חוקי זכויות היוצרים. הם יכולים לקבל תשלום בביטקוין – מטבעות שאינם עוברים רגולציה מדינית – כדי לקיים את השרת. בהתחשב באפשרויות הללו, אין פלא שהנוסטלריים מרגישים שהכוח בידיהם.

לא רק הנוסטלריים מקבלים כוח בשנים האחרונות. הגולשים ברשת כיום יכולים להוריד מוזיקה, וידאו, משחקים ואפילו ספרים באופן פיראטי, במקום שישלמו עליהם מכספם. חברות המוזיקה נלחמו בטחנות הרוח כמעט שני עשורים, ועדיין לא הצליחו לעצור את הפיראטים. אנשים מעדיפים להוריד את המוזיקה בחינם – אך רבים מוכנים גם לשלם לאחר מכן על רכישת המנגינות האהובות עליהם דרך פלטפורמות דיגיטליות כמו אייטונז. מבחינה זו, הנגישות הגוברת מהווה ברכה, מכיוון שהיא מחלצת את השוק ממצב בו השליטה עליו הייתה של חברות המוזיקה הכל-יכולות. היא מספקת תחרות. וכל עוד יש תחרות שתלויה בערכים, הערכים יישמרו.

לא ברור האם תחרות מסוג זה יכולה להישמר לאורך זמן עבור החברות הדיגיטליות. חברות מסוימות, כמו גוגל ופייסבוק, נסמכות על המידע הגדול שברשותן – על פטא-בייטים של מידע שהן מנתחות מדי יום כדי לספק לנו את השירותים המוצלחים ביותר. אף משתמש – או קבוצת משתמשים – אינם יכולים להתחרות בשירותים שגוגל או פייסבוק מספקות. מכיוון שכך, דווקא החברות הגדולות ביותר עשויות ליהנות מהמצב החדש בו הן אינן מחויבות לערכים מסוימים – לפחות הלכה למעשה.

 

Success Kid - אני משתמש ויש לי כוח! (אבל רק מול חברות שאינן גוגל, פייסבוק, אמזון או אפל)

 

סיכום

כתבתי בתחילת הרשומה כי משחקי מחשב יכולים ללמד אותנו על דרישות משתמשי העתיד ועל הדרך בה יתנהלו חברות העתיד. המאבק בין בליזרד לבין השחקנים מראה היטב שחברות כיום צריכות לטפח קהילות משתמשים ולחזק את האמון שהם תולים בחברות. כאשר האמון מופר, המשתמשים יכולים לקחת את העניינים לידיהם – ובמקרה של בליזרד נראה בעתיד מה יהיו ההשלכות.

 


 

המקור לתמונת השער: Polygon

Leave a Comment

Filed under הרשתות החברתיות, השולטים בעתיד, השולטים בעתיד: הספר, עתידנות

הפיראטים באים: מפלגת הפיראטים כובשת את איסלנד

לפני עשר שנים, הציבור הרחב בשוודיה ערך דיון נרחב בנוגע לשינויים בחוקי זכויות היוצרים. דיון שכזה היה בלתי-נמנע, בהתחשב בהמצאות כמו נאפסטר ופרוטוקולי העברת קבצים מסוג טורנטים שאיפשרו לאנשים לשתף ביניהם קבצי מוזיקה ווידאו באופן חופשי. רבים הרגישו שהדיון בזכויות היוצרים חשוב גם מכיוון שהוא משקף את הקשרים ההדוקים בין ההון והשלטון: בארצות הברית, חברת דיסני דחפה את הקונגרס להאריך את זכויות היוצרים על מיקי מאוס כמעט שלושים שנים מעבר למה שהוגדר בחוק במקור – ועל הדרך פגעה גם בציבור, שלא יכול היה ליהנות מגישה חופשית למוזיקה, ספרות וסרטים שהופקו במאה השנים האחרונות. השוודים הרגישו שיש מקום לדיון ציבורי בנושא, שיוביל לשינוי החוקים שנקבעו לפני העידן הדיגיטלי המהיר. אינטלקטואלים שוודים פרסמו מאמרים בעיתונים וערכו הרצאות לציבור הרחב. לכל שוודי הייתה דעה בנושא…

מלבד לפוליטיקאים.

הדיון הציבורי הנרחב בנוגע לשינוי חוקי זכויות היוצרים לא הגיע, כפי הנראה, למרומי הפרלמנט השוודי. הפוליטיקאים בחרו להתעלם ממנו כמעט לחלוטין. אפילו אלו שהתייחסו לדיון, לא דחפו באופן משמעותי לשינוי החוקים. זה היה מצב מתסכל עבור רבים בשוודיה, מכיוון שהפוליטיקאים, אחרי הכל, הם נציגי העם. האם לא ראוי, לפיכך, שיתייחסו ברצינות לדאגות האנשים הקטנים וימנפו אותן לשינוי במסגרת החוק?

ואף על פי כן – הפרלמנט השוודי שתק. השוודים הבינו שצריך שינוי, וכפעולת התרסה – כמעט כבדיחה – הוקמה מפלגת הפיראטים הראשונה בעולם בשוודיה. אותה 'מפלגה' תבעה מחשבה מחודשת על המערכת הפוליטית כולה: על תפקידם של הפוליטיקאים כנציגי העם, על שימוש באינטרנט ככלי לאפשר השתתפות בלתי-אמצעית של הציבור בקבלת ההחלטות בממשלה ובפרלמנט, על מערכת פוליטית שקופה לגמרי, וכמובן – גם על חוקי זכויות היוצרים (שלא דרשה לבטל לחלוטין, אלא רק לצמצם מ- 95 שנים לאחר מות היוצר, ל- 14 שנים בלבד).

מקים המפלגה, ריקארד פלקווינג', הקים את אתר הארגון בתחילת 2006, וקיווה למשוך אליו כמה אלפי מבקרים שיעזרו לערוך את המצע הראשוני שיצר. התגובה שקיבל הייתה מעל ומעבר לכל הציפיות. תוך זמן קצר הוא זכה למיליוני מבקרים נלהבים. בבחירות שנערכו בסוף 2006, קיבלה המפלגה הצעירה 34,918 קולות. היא מעולם לא הצליחה לגדול באופן משמעותי בשוודיה, אבל התנועה התפשטה לשאר העולם, ומפלגות פיראטים דומות הוקמו בעוד עשרים מדינות, כולל ישראל.

ועתה, נראה שהבדיחה קרובה להפוך למציאות, מכיוון שהפיראטים עומדים לכבוש בסערה את הפרלמנט באיסלנד.

מפלגת הפיראטים הישראלית בסרטון תדמית ממורמר

 

הפיראטים של איסלנד

ספק גדול הוא אם הוויקינגים שיישבו לראשונה את איסלנד דמיינו שצאצאיהם המרוחקים יהפכו בעצמם לפיראטים – על אחת כמה וכמה כאלו שגולשים בים המידע האינטרנטי. אף על פי כן, מפלגת הפיראטים הוקמה בסוף 2012 באיסלנד, ושנה אחת לאחר מכן זכתה כבר ב- 5.1% מהקולות ושלחה שלושה נציגים לבית הנבחרים האיסלנדי. זו הייתה תוצאה מרשימה, אך לכולם היה ברור שעוד ארוכה הדרך, ושיש צורך בזעזוע של ממש למערכת כדי שהפיראטים יצליחו לכבוש את איסלנד.

באמצע 2016 קיבלו הפיראטים את מבוקשם, בעקבות הפרשה המכונה מסמכי פנמה, בה הודלפו יותר מעשרה מיליון מסמכים פנימיים החושפים את סודותיהם הפיננסיים של פוליטיקאים ואנשי עסקים מכל העולם. ההדלפה חשפה שפוליטיקאים רבים – סליחה, מקורביהם ובני משפחותיהם של פוליטיקאים רבים – הסתירו כספים בחברות קש מסביב לעולם, שנוהלו על-ידי חברת עורכי דין מפנמה. בין היתר התגלו קשרים שכאלו בקרב מקורביהם ובני משפחותיהם של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא אוקראינה, מנהיג סין, ולפי הטענות (יותר בגדר שמועות) גם יאיר נתניהו נחקר בחשד להלבנת כספים תחת שם בדוי.

סין, רוסיה, אוקראינה – כל אלו מדינות בהן התרבות הדמוקרטית אינה מבוססת היטב, ולכן לא הושפעו באופן משמעותי מהפרשה. אך מסמכי פנמה השפיעו גם על איסלנד הדמוקרטית כאשר חשפו כי ראש הממשלה מכר את חלקו בבנקים איסלנדיים ל… אשתו. האיסלנדים, שחשו נבגדים גם כך לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 2008, יצאו לרחובות בהמוניהם, ואילצו את ראש הממשלה להתפטר בבושת פנים. מועד הבחירות חדשות נקבע לסוף 2016, ובעוד ימים ספורים נדע מה יהיו התוצאות.

אבל בינתיים, רוצים לנחש מהי המפלגה הפופולרית ביותר באיסלנד כרגע? נכון, אלו הפיראטים: אותה מפלגה שנלחמת בשחיתות ושקוראת לממשל תקין, לשקיפות מוחלטת ולמעורבות ישירה של הציבור בקבלת ההחלטות בפרלמנט.

בסקרים שנערכו ברחבי המדינה, הכריזו איסלנדים מאוכזבים רבים על כוונתם להצביע למפלגת הפיראטים. בימים הראשונים בעקבות סערת מסמכי פנמה, כמעט מחצית מהציבור עברו לצדם של הפיראטים. גם לאחר ששככו מעט המהומות, הסקרים מאמצע אוקטובר מראים שהפיראטים עומדים לזכות ב- 22.6 אחוזים מקולות הציבור, ולהפוך למפלגה הגדולה ביותר באיסלנד – יותר משתי המפלגות המובילות הקודמות שהקימו את הממשלה האחרונה. קיים סיכוי ממשי בבחירות הנוכחיות שהפיראטים, ביחד עם מפלגת השמאל הירוקה, יצליחו ליצור את הבסיס לממשלה מסוג חדש.

ומה אז?

 

העתיד הקצר והארוך

את התוצאות הסופיות של הבחירות באיסלנד נדע רק בעוד מספר ימים, אך השלכותיהן יתפרשו לאורך שנים רבות. ראשית, אם באמת יהפכו הפיראטים לחלק בסיסי מהממשלה באיסלנד (דבר שעדיין אינו ודאי מכיוון ששתי המפלגות הגדולות הודיעו במוצהר ובמשתמע שיסרבו לחלוק עמם את השלטון), הם עשויים להתחיל לשנות את המבנה השלטוני מן היסוד. הם יוכלו להשתמש באינטרנט כדי לאפשר לכל אזרח להצביע מביתו, כפי שקורה באסטוניה, להקנות לאזרחים את היכולת להביע את דעותיהם על הצעות חוק חדשות ואפילו לערוך את תוכנן באופן ישיר, לערוך משאלי עם וסקרים ישירים מדי בוקר וערב, וכמובן – לפרסם את תמלילי כל ועדה וכל דיון בכנסת ובממשלה לציבור הרחב.

בקיצור, הם יהפכו את הממשל האיסלנדי לישות שמקבלת החלטות בעזרת האזרחים ובאמצעותם, ושמאפשרת לכל אזרח לקחת חלק פעיל בתהליך חקיקת החוקים וקבלת ההחלטות. רבות מיוזמות אלו יקרטעו בטווח הקצר. מעולם לא ניסינו להשתמש בכלים כמו האינטרנט כדי לאפשר לכל תושביה של מדינה אחת לקבל החלטות ביחד. אין מומחה שיודע עדיין איך לבנות כלים כאלו. אין מומחה שיודע מה יהיו תוצאות השימוש בהם. זוהי דרך חתחתים המונחת לפנינו, ואם תבחר איסלנד ללכת בה, הרי שהיא תהיה דומה בכך לארצות הברית ולצרפת: מדינות שקמו עם חוקה חדשה המושתתת על מיטב הידע האנושי בנוגע לכלכלה, לפסיכולוגיה של האינדיבידואל ולמדע המדינה והסוציולוגיה. איסלנד עשויה לסלול בכך את הדרך עבור שאר מדינות העולם.

ובטווח הארוך, השינויים יתפשטו כמעט בוודאות למדינות דמוקרטיות רבות אחרות על פני כדור הארץ. השחיתות שחשפו מסמכי פנמה מהווה רק את קצה הקרחון (וראו את שכתבתי בבלוג באנגלית על מסמכי פנמה בנושא זה). לפי האקונומיסט, מסמכי פנמה חשפו רק 5-10 אחוזים מסך כל חברות הקש בעולם. המשמעות היא ש- 95 אחוזים בערך ממקרי השחיתויות נמצאים עדיין מתחת לרדאר, ויתגלו בעשרות השנים הקרובות. בעולם בו מאגרי המידע הגדולים בעולם נפרצים חדשות לבקרים, ובו אפילו הסודות השמורים ביותר של ארצות הברית נחשפים בזכות מדליפים והאקרים, גם יתר אנשי הממשל המושחתים יצופו לפני המים ויזכו לתשומת הלב הציבורית לה הם ראויים. אלו מאיתנו שמאמינים עדיין ביושר הליכותיהם של אנשי הממשל צפויים להתאכזב קשות – וגם תורנו יגיע לצאת לרחובות ולדרוש ממשל תקין ושקוף ומעורבות ישירה של האזרחים בדמוקרטיה.

הכלים בהם נעשה שימוש כדי לספק דמוקרטיה ישירה שכזו נמצאים עדיין בפיתוח. על חלקם, כגון טכנולוגיות הבלוקצ'יין, אני מרחיב בספרי הבא (שיצא לאור בהוצאת כינרת זמורה-ביתן דביר בחודשיים הקרובים) – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה". על כלים אחרים עדיין לא חשבנו אפילו, ורק כאשר יפותחו נבין כמה היו חסרים לנו. אך בסך הכל, אנו ממשיכים קדימה לעתיד מלא תקווה, ואת ראש השיירה מובילים דווקא הפיראטים.

 

——

 

רוצים ללמוד עוד על הספר החדש? הצטרפו לרשימת המנויים לעדכונים בבלוג (מימין), כדי שתוכלו לדעת כשהספר יוצא!

רוצים לעשות שינוי גם בפוליטיקה הישראלית? הנה כמה מיזמים שמנסים לעשות שינוי במערכת הפוליטית, באמצעים כשרים יותר או פחות: הליכודניקים החדשים, לובי 99, כנסת פתוחה וכמובן – מפלגת הפיראטים הישראלית. מכירים עוד מיזמים שלא פירטתי כאן? כתבו עליהם בתגובות!

 

[תמונת השער: מאתר Daily Kos]

11 Comments

Filed under הרשתות החברתיות, השולטים בעתיד, פוליטיקה

על הסינגולריות

לאחרונה התבקשתי ממגזין מדע לילדים לכתוב מאמר קצר על הסינגולריות. הנה התוצאה, ואשמח לקבל הערות ורעיונות לשיפור.

 

על הסינגולריות

הניסוי הבא מתאים לכל הגילאים: לכו לאבא או לאמא. שאלו אותם האם, לפני שנולדתם, הם העזו לחשוב שיום אחד כולם יפרסמו וישתפו את התמונות שלהם ברשת החברתית ששמה "פייסבוק". או שיוכלו לקבל תשובה לכל שאלה מישות ערטילאית ששמה "גוגל". או שיהיה להם נהג-עזר ממוחשב ושמו "וייז", שינחה אותם בכבישים למחוז חפצם. התשובה שתקבלו, בוודאות כמעט מוחלטת, תהיה שלילית. המעטים שחשבו שטכנולוגיות כמו מחשבי-על, רשת אלחוטית או בינה מלאכותית יהיו זמינות לציבור הרחב, לא הבינו איך אנשים ישתמשו בהן.

ההיסטוריה מלאה במקרים בהם טכנולוגיה חדשה ופורצת-דרך, או אוסף של טכנולוגיות כאלו, משנה לחלוטין את חיי האנשים, עד כדי כך שאלו שחיו לפני התפתחות הטכנולוגיות אינם יכולים להבין כלל את דרך חשיבתם של בני הדורות הבאים. הנקודה בה מתרחש אותו מפנה חשיבתי מכונה "סינגולריות" או "נקודה סינגולרית" – מונח המגיע במקור ממתמטיקה ומתאר נקודה שאיננו יכולים להבין מה מתרחש בה.

הסינגולריות זכתה לפופולריות גדולה בשנים האחרונות בזכות המדען וסופר המדע הבדיוני ורנור וינג'י, שכתב ב- 1993 ש- "תוך שלושים שנים, יעמדו ברשותנו היכולות הטכנולוגיות ליצור בינה על-אנושית. זמן קצר לאחר מכן, עידן האדם יסתיים."

ריי קורצווייל, בספרו "הסינגולריות קרבה", מסכים עם וינג'י אך סבר שהיה אופטימי מדי. לפי קורצווייל, עד שנת 2045 נחווה את הסינגולריות הטכנולוגית הגדולה ביותר בתולדות האנושות: כזו שתוכל להפוך תוך שנים ספורות את מוסדות החברה ואת הדרך בה אנו רואים את עצמנו כבני-אדם. גם קורצווייל סבור שהסינגולריות תגיע מכיוון שנצליח ליצור בינה מלאכותית על-אנושית. בינה שכזו תוכל להגות רעיונות שאף אדם לא הצליח לחשוב עליהם בעבר, ותמציא כלים טכנולוגיים מתקדמים יותר מכל כלי הקיים ברשותנו כיום. אחד מתפקידיה של אותה בינה מלאכותית יהיה בוודאי לשפר את עצמה ואת ביצועיה, וליצור את הדור הבא של בינות מלאכותיות מתקדמות יותר. אלו ישפרו גם הן את עצמן, וכך תוך שנים ספורות תשאיר הבינה המלאכותית את בני-האדם הפשוטים הרחק מאחור.

אם הרעיון מפחיד אתכם, אתם בחברה טובה. אנשים גדולים וחכמים כמדען סטיבן הוקינג והממציא אילון מאסק כבר הביעו את חששותיהם מכך שהבינה העל-אנושית תצא משליטתנו ותפעל כנגדנו. אחרים רואים דווקא את ההזדמנויות הגדולות הטמונות בסינגולריות שכזו. הם מבינים שבינה מלאכותית על-אנושית, אם תישמר תחת שליטתנו, תוכל לנתח ולחשוף את צפונות העולם עבורנו. איינשטיין היה גאון יוצא-דופן, שחולל קפיצת דרך בהבנתנו את הפיזיקה. מה אם היינו נהנים מעשרות, מאות, או מיליוני 'איינשטיינים' שהיו מנתחים כל בעיה לפי דרישה ומוצאים עבורה את הפתרון? מה אם כל אחד מאיתנו היה יכול ליהנות מ- 'דוקטור האוס' פרטי משלו, שהיה מנתח את מצבו הרפואי בכל רגע נתון ומספק המלצות בלתי-פוסקות? ומהם הרעיונות החדשים, הניתוחים והגילויים שיוכלו למצוא הסופר-רמב"ם וסופר-רש"י העתידיים בתלמוד ובתנ"ך?

אנו מתחילים לראות כבר היום כיצד הבינה המלאכותית מתחילה לשנות את דרך חשיבתנו על עצמנו. המחשב "כחול עמוק" הצליח לנצח את גארי קספרוב בשחמט בשנת 1997, וכיום אלופי העולם האנושיים בשחמט אינם מהווים אתגר לבינה המלאכותית בפני עצמם. לאחר המפלה, יצר קספרוב סוג חדש של תחרויות שחמט: תחרויות בהן השחקנים האנושיים והממוחשבים משתפים פעולה, וביחד מגיעים להצלחות ולהישגים גדולים יותר מכפי שהיו מגיעים אליהן בכוחות עצמם. בשיתוף פעולה שכזה, המחשב מספק את מהירות החישוב ומציע אפשרויות. תפקידו של השחקן האנושי הוא לבחור בין האפשרויות, לנתח את יריביו ולהוציא אותם משיווי המשקל. ביחד, השניים יוצרים קנטאור: יצור מיתולוגי המשלב את התכונות הטובות ביותר של שני מינים שונים.

הבינה המלאכותית, לפיכך, אילצה כבר את שחקני השחמט לחשוב מחדש על משמעות היותם אנושיים ועל משמעות המשחק. בסופו של דבר, היא שינתה את פני המשחק כולו והביאה לצמיחתם של הקנטאורים: שחקני שחמט אנושיים המשתפים פעולה עם המחשבים, ומנצחים גם את הבינות המלאכותיות המשוכללות ביותר הקיימות כיום.

אנו יכולים לצפות לכך שבעשורים הקרובים תתרחש סינגולריות דומה גם בשאר המשחקים, המקצועות ותחומי הדעת בעולם שהיו שמורים בעבר רק לבני-האדם. חלק מבני-האדם ייאבקו כנגד התפתחות הבינה המלאכותית או יתעלמו ממנה, וכאשר זו תעקוף את יכולותיהם, הם ייוותרו מאחור בצד הדרך. אחרים ישתפו פעולה עם המחשבים, יעזרו להם ללמוד ויכווינו את צמיחתם וגדילתם. אלו יהיו הקנטאורים של העתיד. והבנה זו – שהאדם אינו יכול עוד להסתמך רק על עצמו ועל מוחו, אלא צריך לשתף פעולה ולהתאחד עם מחשבים משוכללים כדי להצליח באתגרי העתיד – הרי זו סינגולריות בפני עצמה.

 

תחרות Freestyle Chess בירדן. מקור.

תחרות Freestyle Chess בירדן. מקור.

 

תמונת השער: מאתר Othertees.com

9 Comments

Filed under עתידנות

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

 

המטוס הקטן התקרב לשדה התעופה הזעיר, המוקף בשדות תבואה ובבתים מטים-לנפול. אחזתי בחוזקה בידיות הכיסא, והרגשתי כל ברקס וכל לחיצה על הגז של הטייס. הסתכלתי למטה, וראיתי את הקרקע מתקרבת אלינו במהירות. משהו היה מוזר במשטח הנחיתה. ניסיתי להתרכז, ואז הבנתי: משטח הנחיתה עשוי ממרצפות. בלטות, בלשון העם. מעולם לא נחתתי על בלטות בעבר, ואני לא יכול לומר שזו חוויה שאשמח לעבור שוב. הגלגלים פגעו בקרקע, והרגשתי כל קפיצה. מישהו שכח להתקין את בולמי הזעזועים במטוס שלנו. כשהמטוס התגלגל סוף-סוף לעצירה מקרטעת כולם מחאו כפיים, ולראשונה הרגשתי שיש למנהג הזה סיבה טובה.

וזו הייתה תחילתו של הביקור שלי בעיר סמיי שבקזחסטן.

הביקור בקזחסטן - שדה התעופה המרוצף

הביקור בקזחסטן – שדה התעופה המרוצף

מהעבר להווה

הכל התחיל לפני שנתיים, כשהוזמנתי להרצות על חדשנות ועתידנות בסדנה של האיחוד האירופי שנערכה בקזחסטן. הסדנה התקיימה באלמטי, שהיא אחת משתי הערים הראשיות במדינה, וכללה נציגים מכל מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. במהלך אותה סדנה למדתי עובדה כאובה גדולה אחת על מדינות מרכז אסיה בכלל וקזחסטן בפרט, שמקשה מאד על אזרחיהן להשתלב בעולם המודרני: הם לא יודעים אנגלית.

כשחושבים על העניין, זה לא באמת מפתיע כל-כך. קזחסטן הייתה חלק מברית המועצות במשך חלק גדול מהמאה ה- 20. המדענים הקזחים דיברו בקזחית – שפת אמם – זה עם זה, והשפה באמצעותה תקשרו עם העולם הרחב הייתה רוסית. הרוסית שירתה אותם היטב כאשר רצו לפרסם מאמרים מדעיים בתוך ברית המועצות, או לדבר עם מדענים ממדינות אחרות בשליטת ברית המועצות. אבל כשחומת ברלין נפלה, הם מצאו את עצמם בעולם חדש בו האנגלית היא השפה הבינלאומית והמדעית. ומה הם כבר יכלו לעשות? כל הבכירים – המדענים, הפוליטיקאים, אנשי הממשל – מצאו עצמם נאלצים להסתמך על מתורגמנים כדי לתקשר עם החוץ.

וכך נכנסה האנגלית לבתי-הספר הקזחים.

היום, המצב בקזחסטן מוזר למדי. באופן כללי, אנשים מעל גיל שלושים אינם יודעים אנגלית. ואלו שמתחת לגיל שלושים תלויים בבתי הספר בהם למדו. בתי הספר היקרים, עם מורי האנגלית הטובים ביותר, מפיקים בוגרים ששולטים היטב באנגלית, ברמה דומה לזו של הסטודנטים בישראל. ויתר בתי הספר? ובכן, הם מפיקים בוגרים שמבינים אנגלית בערך כמו החרדי הממוצע בישראל. אם אנגלית תמשיך להיות השפה הבינלאומית, קרוב לוודאי שתוך כמה עשורים יוכלו כבר כל תושבי קזחסטן להבין אנגלית בסיסית, במיוחד מכיוון שעכשיו הועבר שם חוק שמחייב ללמד אנגלית כבר מכיתה א'. אבל נכון להיום, רוב מכריע של הקזחים מתקשים לקחת חלק בתרבות הבינלאומית.

אתם יכולים להבין למה התמלאתי בחששות כשקיבלתי את ההזמנה להתמנות לפרופסור אורח בקזחסטן ולהעביר שם קורס שלם על חקר העתיד. איך ארצה לסטודנטים מתרבות זרה כל-כך – שרובם, אגב, מוסלמים? איך אני יכול להתחבר אליהם ולמחשבות ולרגשות שלהם, כשהם אינם מבינים בכלל את מה שאני אומר, וכל משפט שלי צריך לעבור את מסננת התרגום לרוסית? ואיך אוכל להדריך חשיבה ופעולה בקבוצות, כשהמילים היחידות ברוסית שאני מכיר הן הקללות שהמ"כ שלי בטירונות החדיר בי היטב?

אבל למרות כל הפחדים ידעתי שגם לא אוכל לסרב, כי קזחסטן היא מדינה שחושבת ומוכוונת עתיד. מדובר באחת המדינות שהתפתחו בקצב המהיר ביותר מאז שהשתחררה מעול ברית המועצות, וכל זה בזכות אדם אחד – הנשיא הקזחי נורסולטן אבישולי נזרבייב – והחזון שהוביל בשני העשורים האחרונים.

 

החזון של נזרבייב

אפשר להגיד הרבה על הנשיא נזרבייב. הוא עלה לשלטון בקזחסטן עוד בתקופת ברית המועצות לפני שלושים שנים, ומאז לא ירד. המבקרים מאשימים אותו במעורבות בשחיתויות, בניהול קמפיין בחירות שאינו תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים, ובפגיעה בזכויות האדם במדינה. אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בוויקיפדיה על כל הנקודות האלו, אבל לצדן יש לציין גם את הדרך המרשימה בה קידם את כלכלת קזחסטן וניהל את היחסים הבינלאומיים שלה ביד-אומן. וכפי שתיאר דניאל ויט, סגן יו"ר מוסד אירואסיה –

" [הנשיא] נזרבייב הוביל את קזחסטן בזמנים קשים ולתקופת שגשוג וגדילה. הוא הוכיח שהוא מעריך את הבריתות שקשר עם ארצות הברית והמערב, ומחויב להגיע לשלטון דמוקרטי."

שש שנים לאחר שקזחסטן נפרדה סופית מברית המועצות, נזרבייב החליט לגבש חזון ארוך-טווח עבור המדינה הצעירה. הוא התמקד בשנת 2030 לעתיד, והצהיר שעד אותו הזמן קזחסטן תיכנס לרשימת חמישים המדינות המתקדמות ביותר. העולם גיחך מסביב, והקזחים עצמם לא ממש האמינו שזה עומד לקרות. אבל, עשרים שנים לאחר מכן, קזחסטן הצליחה לעמוד בכל האתגרים שהציבה לעצמה. בשנת 2013, הצליחה המדינה להעפיל למקום החמישים באינדקס התחרותיות הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי.

אז מה עושים כשמצליחים להגשים את החזון בטרם-עת? זה ברור: קובעים חזון חדש. וכך הכריז נזרבייב על חזון "קזחסטן 2050", במסגרתו תצליח האומה להשתחל למועדון שלושים המדינות המפותחות מכל בחינה אפשרית: עם אוכלוסיה משכילה ובריאה, תשתיות אנרגיה מגוונות וברות-קיימה, כלכלה ירוקה עם אוויר ומים נקיים, יחסים טובים עם השכנות הקרובות ועם העולם באופן כללי, ואפילו מערכת פוליטית שקופה ונקייה משחיתויות הכפופה לרצון האזרחים.

נשמע מופרך? ובכן, כך נראה גם חזון קזחסטן 2030 בזמנו, והוא מתממש באופן עקבי ומרשים. לא הייתי מזלזל ביכולתם של הקזחים ללכת בעקבות החזון ארוך-הטווח שהציבו לעצמם ולהגיע למטרה. והאמת? אני רואה ככבוד גדול את העובדה שהזמינו אותי להצטרף אליהם במסע להגשמת חזון 2050, וללמד על חקר העתיד באוניברסיטת שאקרים שבסמיי.

 

להיות אורח בקזחסטן

מיד כשנחתתי מהמטוס, קיבלו את פניי המארחים שלי – שני פרופסורים ומארגנת הביקור מטעם האוניברסיטה. התחבקנו, לחצנו ידיים, החלפנו ברכות ונסענו למלון.

זוכרים את בוראט – הסרט שהוציא לקזחסטן שם רע בכל העולם? המגורים בקזחסטן מתוארים שם כחור קטן באדמה. האמת שונה מאד. בתור התחלה, המלון – כמו כמעט כל המסעדות בהן ביקרתי בקזחסטן – מציע אינטרנט אלחוטי חופשי לכל האורחים. אמנם, מסיבות טכניות לא ברורות, הצלחתי להתחבר רק מהסמארטפון שלי ולא מהמחשב הנייד, אבל זה היה תענוג שלא ציפיתי לו. ובינינו, אם יש לך אינטרנט, מה עוד צריך בחיים?

אה, כן. מים חמים. וגם בחזית הזו שמחתי לגלות שבחדר שלי הותקנה מערכת 'אמבטיה אנכית', עם מים חמים בכל שעות היום. באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. ולאחר זמן קצר בו התוודעתי לתענוגות האמבטיה בעמידה שלי, ירדתי לאכול ארוחת ערב במלון ולהיחשף למטבח הקזחי המסורתי.

אמבטיה אנכית בקזחסטן - מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

אמבטיה אנכית בקזחסטן – מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

הפריט הראשון שתפס את עיני בתפריט היה ראש הכבש. בסעודות החגיגיות ביותר בקזחסטן, מקובל עדיין להגיש ראש כבש ולחלק את תכולתו בין האורחים ותושבי הבית. למזלי, כנראה שלא הייתי מספיק חשוב בשביל הכבוד. בתור מי שמתחלחל עדיין כשהדג בצלחת בוהה לו בעיניים, אני באמת לא בטוח איך הייתי מתמודד עם המבט המאשים של הכבש.

הסתפקתי בהזמנת מנת בשר בקר עם ירקות מטוגנים ובלי עיניים מיותרות. זו הייתה מנה שנחשפתי אליה במקומות רבים: ירקות מטוגנים ומוקפצים, עם נתחי בשר קטנים מכל הסוגים – בשר בקר, בשר עוף, בשר כבש. לא באמת משנה. רבים מהמאכלים הקזחים מוטבעים בשמן, והכל טעים. הקזחים כנראה שורפים את כל השומן העודף כשהם מסתובבים בקור המקפיא בחוץ. אני, לעומת זאת, ניסיתי לשמור על המשקל ולהזמין את המנות הרזות יותר, ללא הצלחה מרובה. מצד שני, המנות קטנות מספיק כדי שלא להכביד, ומשאירות אותך עם טעם טוב של עוד.

מנה בשרית מייצגת בקזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

מנה בשרית מייצגת שאכלתי בשדה התעופה באלמטי, קזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

בזמן הארוחה הכינו אותי המארחים לקראת הלימודים בשבוע הקרוב. אוניברסיטת שאקרים היא האוניברסיטה המחוזית, עם שבע פקולטות שונות שכוללות הנדסה וכלכלה, ויותר מחמשת-אלפים סטודנטים שנוהרים מכל קזחסטן כדי לרכוש תואר ראשון במקום. הסטודנטים, כך נאמר לי, שקטים ומנומסים. הם מתייחסים לפרופסורים ביראת כבוד, אינם חולקים על דעותיהם, וקשה לגרום להם לשאול שאלות. בקיצור, הקהל הגרוע ביותר שיכול להיות למרצה ישראלי, או באופן כללי לכל עתידן שמבין שכדי להבין טוב יותר את העתיד אנחנו חייבים לקיים שוק רעיונות פועם ושוקק, במסגרתו יכולים הרעיונות המוצלחים ביותר בנוגע לעתיד לצוף מעלה. היה לי ברור שהשיעורים יהיו חייבים להיות מיוחדים – מדרבנים למחשבה ולדיבור, עם השתתפות פעילה מצד הסטודנטים.

אבל איך עושים את זה, כשאני לא מבין רוסית או קזחית, והם לא מבינים אנגלית?

וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה: הסטודנטים שיגיעו להרצאות, מסתבר, יודעים לדבר אנגלית שוטפת. לא אצטרך להתמודד עם קשיי התרגום! הידד!

הארוחה התקדמה במהירות משם. אכלנו, דיברנו, צחקנו, ואז עליתי לחדר כדי לנסות לישון ולהתכונן לשיעורים בתחילת השבוע.

 

הסטודנטים המצוינים שלי

ביום הראשון שלי באוניברסיטה פגשתי את הסטודנטים שנרשמו לקורס: שמונים צעירים וצעירות מבריקים, עם להט בעיניים, רצון עז ללמוד ולקדם את המדינה – וכבוד עצום כלפי "הכוכב האקדמי פרופסור רועי צזנה", כפי שהציגו אותי בפניהם.

איך מלמדים אותם שהדרך היחידה להתכונן לעתיד היא באמצעות הטלת ספק בלתי-פוסקת? איך מסבירים שעליהם להמשיך לשאול שאלות, ולא להסתפק בתשובותיהם של 'אנשים חכמים', פשוט כי אף אחד לא יכול להיות בטוח בעתיד לקרות? ואיך יכול "הכוכב האקדמי" לשכנע אותם שהם צריכים גם להתמרד כנגד הרעיונות שהוא עצמו מספק להם בנוגע לעתיד?

אלו היו המסרים העיקריים שניסיתי להעביר להם בשיעור הראשון. פתחתי בניסיון להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות שלהם, ולגרום להם להבין שהכללים בכיתה הזו שונים. בשונה מהמרצים הקזחים, העומדים בפני הסטודנטים בחליפה מלאה שכוללת ז'קט מרשים, עניבה ונעליים מצוחצחות, אני התערטלתי עד לרמת החולצה הקצרה (אבל מכופתרת, כי בכל זאת, אני כוכב אקדמי וצריך לשמור על פרסטיז'ה). הדגשתי כמה חשוב לי שישאלו שאלות, ושינסו לספק תשובות גם כאשר אינם בטוחים בעצמם – אך יהיו מוכנים לשנות את דעותיהם כאשר יצטברו ראיות או רעיונות חדשים שיפריכו את דעותיהם הקודמות. הדגמתי להם בסיפורים מן העבר עד כמה מזיק הקיבעון המחשבתי בניסיון להתכונן לעתיד, ועל חשיבותו של ה- "איפכא מסתברא" המיתולוגי של המודיעין הישראלי: אדם שכל תפקידו הוא להתנגד לדעה הרווחת ולהציג אלטרנטיבות שאחרים אינן אוהבים לחשוב עליהן. הוריתי להם לפקפק בי, לדרוש ממני הוכחות לדבריי, ולא להאמין לשום דבר שהם שומעים מבעל סמכות.

והם, לאורך כל השיעור הראשון, הקשיבו בשקיקה ובעיניים גדולות, רשמו הכל בחריצות במחברות, והנהנו באדיקות בראשיהם בכל פעם שאמרתי להם שהם צריכים להטיל ספק בהכל.

זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך להגביר את הלחץ, והחלטתי להשתמש בכלים הכבדים ביותר שאני מכיר כדי לגרום להם להטיל ספק בכל מה שהם מכירים. לשם כך השתמשתי במשחק התפקידים של פנלבה.

 

להיות אנושי

את משחק התפקידים של פנלבה המציא לפני כמה עשורים פרופ' סקוט ג' ארמסטרונג, אחד מהמומחים בתחום חקר העתידים, כדרך להדגים את כוחם של משחקי תפקידים בהבנת העתיד. המשחק מתאר אירוע ממשי מהעבר, כאשר ה- FDA – הרשות המפקחת על התרופות והמזון בארצות הברית – זיהתה שתרופה המכונה פנלבה גורמת לתופעות לוואי לא-רצויות. הרשות פנתה לחברת התרופות שייצרה את פנלבה, והבהירה לה שצריך לסלק את התרופה מהשוק. זהו צעד דרמטי, אך מוצדק מכיוון שוועדות רבות של מומחים בלתי-תלויים סקרו את הנתונים והגיעו למסקנה שפנלבה אחראית למותם של עשרים בני-אדם בשנה, ושניתן להחליפה בתרופות דומות ובטוחות יותר שמיוצרות על-ידי חברות אחרות באותה עלות.

הסטודנטים שיחקו את דמויותיהם של מנהלי חברת התרופות המייצרת את פנלבה. הם התחלקו לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה דף עם תיאור הפעילות והרקע להחלטת ה- FDA. לאחר שהיה ברור שהם מבינים את המצב, קיבל כל חבר בקבוצה גזיר נייר ובו היה רשום תפקידו בקבוצה: נשיא החברה, המנכ"ל, סגן המנכ"ל, נציג ועד העובדים, בעל מניות בחברה, ועוד. למעשה, הם שיחזרו את ישיבת המנהלים ובעלי המניות של החברה שהתחוללה בעקבות דרישת ה- FDA לעצור את ייצור התרופה. הוריתי להם להיכנס לנעליהן של הדמויות לפי התיאורים שקיבלו, להתדיין במשך חצי-שעה על המצב, ולקבל החלטה בנוגע לדרך הפעולה של החברה: להיענות לדרישה לעצור את ייצור הכדורים, או להמשיך לייצר ולמכור את התרופה ולהיאבק ב- FDA בכל דרך חוקית העומדת לרשותם.

ארמסטרונג השתמש במקור במשחק כדי להראות למנהלים כמה קשה לחזות 'מבחוץ' את ההחלטה שתתקבל במהלך דיונים. כאשר אנו מנסים לחזות איזו החלטה תתקבל בדיון מסוים, אנו מנסים בעיקר להיות רציונלים ולזהות את ההחלטה שתועיל במידה הרבה ביותר לשני הצדדים. אבל בני-אדם אינם יצורים רציונליים, ודיונים בתוך קבוצות אינם מביאים בדרך-כלל להחלטה היעילה ביותר. חברי הקבוצה כפופים להטיות המחשבתיות והחברתיות שלהם, ופעמים רבות מושכים את הדיון לכיוונים שאינם הגיוניים לצופה מבחוץ – אבל נראים ברורים ומובנים למתדיינים עצמם.

אמסטרונג הבין שאפשר להתגבר על חלק מהקושי בחיזוי תוצאות דיונים באמצעות יצירת משחק תפקידים בו המשתתפים נכנסים לנעליהם של המתדיינים ומשחקים את דמויותיהם. הוא בנה את משחק התפקידים של פנלבה כך שישקף את הישיבות הממשיות, וגילה שהחלטות השחקנים תואמות באופן עקבי להחלטותיה הממשיות של חברת התרופות בעבר: בערך 75 אחוזים מהקבוצות בחרו להשאיר את הכדורים בשוק ולהילחם ב- FDA בכל דרך אפשרית. יתר הקבוצות בחרו בדרך הביניים: להשאיר את הכדורים בשוק אך להשקיע פחות בשיווקם. אף אחת מהקבוצות של ארמסטרונג לא בחרה בפיתרון המוסרי ביותר: להפסיק לייצר ולשווק תרופה שהוכחה כמזיקה לבריאות הציבור. גם אני נתקלתי בתוצאות דומות כאשר הרצתי את המשחק בישראל ובארצות הברית, אך לא יכולתי שלא לתהות: מה יהיו התוצאות בקזחסטן?

הסטודנטים התחלקו לקבוצות ופתחו בדיונים ברוסית ובקזחית. לא הבנתי מילה. יכולתי רק לקחת זמנים, ולהודיע להם כשחלפו כל שלושים הדקות. חמישה נציגים, אחד מכל קבוצה, קמו ועמדו מול כל היתר, הציגו את בחירות הקבוצות והסבירו אותן. אני עמדתי בדום מתוח והקשבתי. האם הקזחים – המגיעים מתרבות שונה כל-כך מזו של ארצות הברית – יגיעו למסקנות דומות לאלו של מנהלי חברת התרופות האמריקנית, כאשר ייכנסו לנעליהם?

התשובה, כפי שגיליתי, הייתה חיובית לגמרי. שלוש מהקבוצות בחרו להילחם ב- FDA, והשתיים האחרות החליטו לזרום עם החלטת ה- FDA, אבל להמשיך לייצר את הכדורים כל עוד הם יכולים. הצידוק העיקרי לכך היה שהפסקת ייצור התרופה תפגע בעובדי החברה.

הודיתי לכולם על העבודה הקשה, ואז השתלחתי בהם. חזרתי על מה שאמרו לי, אך בדגש הראוי: הם היו מוכנים להגן על משרותיהם של עובדי החברה, גם במחיר חייהם של עשרים אנשים מדי יום! הם נשאבו לדיונים ולתוך הדמויות שייצגו עד כדי כך ששכחו את התמונה הכללית, שכחו להטיל ספק במה שהדמויות שלהם חושבות לנכון ובחרו לקחת במחי יד את חייהם של אחרים רק כדי להגן על הקליקה הקטנה שלהם.

שתיקה נבוכה השתררה בכתה. הסטודנטים השפילו את עיניהם. זה היה הזמן להחזיר את העניינים לפרופורציות. הסברתי את ההיסטוריה של הניסוי ואת התוצאות במדינות אחרות, וסיכמתי ש- "ברור שגם קזחסטנים הם בני-אדם, ונופלים באותם כשלי חשיבה כמו כולם. עכשיו, בואו ננסה למצוא את הדרכים לעקוף את המגבלה הזו."

וזו הייתה נקודת המפנה. מכאן ואילך, השאלות זרמו מצדם יותר בקלות ואני הייתי מרוצה.

כלומר, עד לשיעור הרביעי בו הם ניסו למצוא את הדרכים המוצלחות ביותר להרוג אותי.

 

להרוג את הכוכב האקדמי

בשיעור הרביעי לימדתי על שיטות חדשניות לפיתוח תרחישים לעתיד, והתעכבתי במיוחד על אנליזה מורפולוגית כללית (אמ"כ, או בלועזית General Morphological Analysis) כדרך לגיבוש תרחישים. הרעיון הבסיסי מאחורי אמ"כ פשוט למדי: אנו יוצרים אוסף גדול של תרחישים באמצעות פירוק העתיד לגורמים רבים, ואז הצלבת הגורמים מחדש זה עם זה בדרכים שונות ומשונות.

כדי להמחיש את הרעיון, אתגרתי את הסטודנטים לחשוב על תרחישים בהם אני מנסה לקטול את הכיתה כולה – שמונים ומשהו סטודנטים. נשמע לוחמני, אני יודע, אבל מכיוון שההתמקדות בשיעור הייתה על עתיד הלוחמה והטרור, הרשיתי לעצמי להתפרע. פירקנו את העתיד האפשרי הזה לשלושה סוגים שונים של מרכיבים –

  • אמצעי ההתקפה בו אשתמש
  • המניעים שלי
  • דרכי ההתגוננות של הסטודנטים.

הסטודנטים החלו להציע מרכיבים שונים מכל סוג. הם עודדו אותי להשתמש באקדחים, ברובים, ברימונים, בחומרי לחימה כימיים ועוד. הם הציעו מניעים למעשה כגון כסף, שנאה, דת, קנאה בשיער השופע שלהם, או אפילו סתם – בשביל הכיף. ואחרון חביב, כאשר שאלתי אותם איך יתגוננו, הם טענו שיתקשרו למשטרה או ינסו להימלט מהחדר. כאשר הבהרתי להם שעד שהמשטרה תגיע הם כבר לא יהיו בין החיים, הם החליטו שהפתרון המוצלח ביותר יהיה להרוג אותי לפני שאהרוג אותם. חכמים, כבר אמרתי?

רשמתי את כל ההצעות על הלוח, שזכה לשם לוח הקטל הגדול, וביחד התחלנו ליצור ולנתח תרחישים שונים לחיסול סיטונאי של סטודנטים קזחים ומרצים ממדינות זרות. אני לא רוצה להתרברב, אבל איכשהו לא נראה לי שהיה להם שיעור כזה בעבר. זו בהחלט הייתה אחת הפעילויות המשעשעות והמעניינות ביותר שהעברתי שם, ואני מקווה שהם עוד ישתמשו בשיטות דומות לפיתוח תרחישים גם כשיצטרכו לנתח את עתיד קזחסטן ולמצוא דרכים להשפיע עליו לטובה.

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים. כמו כן – הדגמה של כתב יד של דוקטור.

 

כל מה שקרה מחוץ לאולם הלימודים

הלוואי שהייתי יכול לספר כאן על כל מה שקרה במהלך חמשת הימים של הקורס, אבל אם הייתי עושה זאת היינו מסיימים עם רשומה באורך עשרת-אלפים מילים. במקום זאת, אשתף רק כמה אנקדוטות קטנות אך מייצגות על חוויותיי כשלא הייתי עסוק בהעברת הקורס מול הסטודנטים.

אלו כוללות, למשל, את –

  • הביקור באנדרטה המרגשת שהוקמה לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור. האנדרטה מציגה אם מגולפת באבן המגוננת על בנה שברחם, שטרם נולד וכבר הוא חשוף לפגעי הסביבה והאנושות.

 

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

  • הנהג המוסלמי שנוסע באוטו עם איקונין של קדושים נוצרים. כששאלתי איך זה מתיישב עם האמונה שלו, הוא גיחך ואמר שתוספת הגנה גם מישו לא יכולה להזיק. באופן כללי, קיבלתי תשובה דומה מכמה מוסלמים בקזחסטן: "אנחנו מוסלמים, אבל אנחנו לא קיצונים." ונראה שבאמת יש הרבה מה ללמוד מהם לגבי דו-קיום.
קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

  • הבית בו גר דוסטויבסקי כאשר חי בסמיי שבקזחסטן. קטן, צפוף, עם מיטה צרה אחת בה ישנו הוא ואשתו ביחד. על הדרך למדתי גם ששניים מילדיו של הסופר נפטרו בגיל צעיר – האחד בגיל שלושה חודשים, והשני בגיל שלוש שנים. כאשר נפטרה ילדתו, סוניה, הוא "בכה והתייפח כאשה מוכת יאוש", כדברי אשתו. זו הייתה נקודה שהעליתי גם בהרצאותיי בקזחסטן: במאה ה- 19, תמותת ילדים הייתה תופעה נפוצה. כיום, היא כמעט ואינה קיימת במדינות המפותחות, ואפילו במדינות המתפתחות היא הולכת ומתמעטת. כפי שאמר לאחרונה הנשיא אובמה – איזה מזל יש לנו שאנו חיים דווקא בתקופה הנוכחית בהיסטוריה האנושית! וכמובן, יש לשאול – אלו תופעות נפוצות אחרות שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, ייעלמו עד סוף המאה?
  • מעבדת הייצור הראשונה בקזחסטן – אחד הפרופסורים הצעירים והמרשימים באוניברסיטה התלהב כל-כך מרעיון מעבדות הייצור, הכוללות מדפסות תלת-ממד ואמצעים אחרים לקידום החדשנות, שהחליט לנסות לפתוח כזו. נתתי לו רשימת קניות בסיסית למעבדה שכזו, ומי יודע? אולי עד הביקור הבא שלי כבר נראה את מדפסת תלת-הממד הראשונה מגיעה לאוניברסיטה.

 

ההרצאה האחרונה

הקורס ארך בקושי חמישה ימים, עם שלוש שעות הרצאה ביום, והנה – הגענו לסוף. הסטודנטים למדו שיטות לחיזוי עתיד, למדו להתמודד עם כשלי החשיבה האינהרנטיים שלהם שצצו בכל ניסיון לנתח את העתיד, והבינו איך ליצור ולנתח תרחישים. על הדרך הם גם למדו על הטכנולוגיות שיעצבו את העתיד: על רכבים ללא-נהג, מכוניות מעופפות, רחפנים שעושים משלוחים, רובוטים ובינות מלאכותיות, מציאות מדומה ורבודה ועוד ועוד. המארחים שלי סיפרו לי שהאוניברסיטה מלאה בדיונים נלהבים גם מחוץ לשעות ההרצאה – כאשר הסטודנטים דוברי האנגלית שיתפו את חבריהם דוברי הרוסית בחומר הנלמד בקורס, והתווכחו בנוגע לדרך בה  ישתלבו כל הטכנולוגיות האלו בקזחסטן עוד בתקופת חייהם. אני לא יודע אם כך באמת היה, או שהם ניסו רק להחמיא לי, אבל כך או כך הרגשתי מרוצה. העובדה שעוד שתי אוניברסיטאות בקזחסטן פנו אלי בבקשה לבוא וללמד אצלן, רק חיזקה אצלי את התחושה שאני עושה משהו טוב. רציתי לקחת חלק במסע של קזחסטן אל העתיד ולתרום את חלקי, והרגשתי שקיבלתי את מבוקשי מעל ומעבר.

אבל עדיין, משהו היה חסר.

ההרצאות שהעברתי לסטודנטים עד אותה נקודה על טכנולוגיות מפציעות ומערערות, הדגישו בעיקר את הצדדים החיוביים של הטכנולוגיות הללו ואת תרומתן לחברה. אלא שהאמת העגומה, כפי שאני מפרט בספרי החדש (שיצא לאור בחודשים הקרובים תחת השם "השולטים בעתיד" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר), היא שטכנולוגיות הן רק כלים שניתן לעשות בהם שימוש לטוב או לרע. איזה שימוש ייעשה, לפיכך, בטכנולוגיות העתיד?

הצפתי את השאלה הזו בפני הסטודנטים. הסברתי להם שכפי שמתאר גם קווין קלי בספרו "הבלתי נמנע", התפשטות המדיה הדיגיטלית ואמצעי האחסון הדיגיטליים מעודדים ומקדמים ניטור מתמיד, וקשה לראות כיצד נוכל למנוע הקמת חברה בה הממשלה והתעשייה מסוגלות לדעת הכל על האזרחים.  ביחד ניסינו לחשוב מה המשמעות עבור עתיד הממשלות, התעשיות והפרטיות. הבנו במיוחד עד כמה הנושאים הללו חשובים במיוחד בהתייחס לחזון קזחסטן 2050, שאמור להפוך את קזחסטן למדינה דמוקרטית עם ממשלה הכפופה לרצון הציבור. קיוויתי שהסטודנטים יבינו שעליהם מוטלת עכשיו החובה להשתמש בידע שרכשו בקורס כדי לוודא שהטכנולוגיות העתידיות ינוצלו למען העם – ולא כנגדו. וכך הסתיים הקורס הראשון שלי בקזחסטן.

ואז התחילו השאלות. אוי, כמה שאלות. הם רצו לדעת האם לבני-אדם תהיה עבודה בעתיד, וכיצד ייראה עולם בו מדינות טריטוריאליות הופכות למדינות-ענן, והאם נוכל לחיות לנצח ולהעתיק את התודעה שלנו למחשב, ועוד אוסף של שאלות שחשפו את הסקרנות העצומה שלהם לגבי העתיד – סקרנות שרק לובתה וגדלה בעקבות הקורס.

אז אני מרוצה.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

 

לאן ממשיכים מכאן?

הביקור בקזחסטן היה תענוג צרוף. נחשפתי לסטודנטים חריפים וסקרנים, לפרופסורים שרוצים לקדם את האוניברסיטה ואת צעירי המדינה, ולאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטה שהביעו רצון עז לשיתופי פעולה. אני מקווה להמשיך לבקר בקזחסטן גם בעתיד ולהמשיך עמם במסע למימוש חזון קזחסטן 2050. כרגע, המדינה מזכירה את ישראל של שנות השמונים, ואני מאמין שהיא בכיוון הנכון לשיפור אמיתי ומשמעותי בעשורים הקרובים. הרושם השלילי שעשה "בוראט" כבר מתחיל להתפוגג (מאד, מאד באיטיות), וההצלחות הממשיות של קזחסטן בכלכלה וביחסים הבינלאומיים רק ממשיכות לקדם אותה. או בקיצור – Big success!

 

 

גילוי נאות: הביקור בקזחסטן מומן על-ידי אוניברסיטת שאקרים

5 Comments

Filed under Uncategorized, סיפורים, עתידנות