עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016, חלק שני: החומרים הדו-ממדיים שישנו את העולם

 

לפני שבוע התחלתי לסקור את דו"ח "עשרת הטכנולוגיות המפציעות של 2016" שהפורום הכלכלי העולמי שחרר לאחרונה. ברשומה האחרונה בנושא כתבתי על שלוש מהטכנולוגיות שבדו"ח: האינטרנט של הננו-דברים, סוללות יעילות יותר שמקדמות אותנו לעולם בו ניהנה משפע של אנרגיית שמש, והביזוריות והאבטחה המוגברת שמאפשרת טכנולוגיית הבלוקצ'יין.

זו הנקודה להזכיר שמדובר עדיין בטכנולוגיות מפציעות – כלומר, אם הן ייכנסו לשימוש נרחב בעשור הקרוב, זו תהיה הפתעה משמחת. יש סיכוי גדול יותר שרק בעוד עשור או שניים נראה את השפעתן המלאה על החברה האנושית. אבל אני חושב שתסכימו איתי אחרי הקריאה שבהחלט שווה לחכות להן.

התכנית המקורית הייתה לסקור בכל רשומה עוד שלוש טכנולוגיות, אבל תוך כדי הכתיבה אני כבר מבחין בבעיה: הנושאים פשוט מרגשים ומעניינים מדי. אני מוצא את עצמי כותב אלף מילים על כל טכנולוגיה, וכדי שהרשומה הנוכחית לא תהיה באורך של כמה אלפי מילים, החלטתי להתמקד לפחות כרגע רק בטכנולוגיה מרתקת נוספת שמוזכרת בדו"ח.

 

טכנולוגיה פורצת-דרך רביעית: חומרים דו-ממדיים

אחד הסיפורים המרגשים ביותר בהיסטוריה האנושית הוא זה של האלומיניום. האלומיניום היה חומר מוערך כל-כך בסוף המאה ה- 19, שנפוליאון השלישי הגיש לאורחיו המכובדים ביותר מטעמים על צלחות אלומיניום. האורחים הפחות מכובדים נאלצו להסתפק בצלחות מזהב. אלא שתוך זמן קצר הומצאה שיטה זולה ויעילה למיצוי האלומיניום מתוך מינרלים. התוצאה הייתה ברורה ומיידית, כפי שמספר מייקל שרמר בספרו נפש השוק. מחיר קילוגרם אלומיניום ירד מ- 1,100 דולרים בסוף המאה ה- 19 ל- 40 סנט בלבד לקראת אמצע המאה העשרים. במילים אחרות, באותו מחיר בו ניתן היה לרכוש קילוגרם אחד של אלומיניום באמצע המאה העשרים, הייתם יכולים לרכוש כמעט שלוש טונות חמישים שנים לפני כן.

אנו חיים את המשמעות המלאה של אותה פריצת דרך טכנולוגית. האתר "שימושים ב-" מפרט את השימושים באלומיניום. מוכנים? הנה רשימה חלקית מאד: אפשר למצוא אלומיניום בידיות הדלתות, במסגרות החלונות, בסכו"ם, בסירים ובמחבתות, בטוסטרים, במקררים, בנדנדות בגינה, במקלות גולף, בפנסי רחוב, בגשרים, בסולמות, במעקים, בכבלים, בצינורות ביוב, בצבע מבודד, בניירות עטיפה, בפחיות שימורים, בפחיות שתייה קלה, במכוניות, במטוסים, ברכבות, ובעוד שפע של מקומות אחרים.

האלומיניום, במילים אחרות, שינה את חיינו. אילו היה אדם מאמצע המאה ה- 19 מזנק קדימה מאה וחמישים שנים בזמן, הוא לא היה מזהה את סגסוגות האלומיניום בהן אנו משתמשים. חומר קל, חזק וזול כל-כך פשוט לא היה קיים בזמנו.

 

פירמידת האלומיניום הטהור שמעטרת את ראש אנדרטת וושינגטון. בסוף המאה ה- 19, האלומיניום היה יקר יותר ומוערך יותר מזהב. היום אפשר למצוא אותו בכל בית ובכל כיס.

פירמידת האלומיניום הטהור שמעטרת את ראש אנדרטת וושינגטון. בסוף המאה ה- 19, האלומיניום היה יקר יותר ומוערך יותר מזהב. היום אפשר למצוא אותו בכל בית ובכל כיס. מקור לתמונה: Mental Floss.

 

סיפורו של האלומיניום מראה לנו כיצד חומרים חדשים יכולים לשנות את העולם ולפתוח מגוון חדש ונרחב של אפשרויות עבור האנושות. הוא גם מראה כיצד טכנולוגיות פורצות-דרך יכולות להשפיע על זמינותם ועלותם של אותם חומרים. לא מוגזם לטעון שהאלומיניום, ביחד עם הפלדה והסיליקון, הם החומרים שעיצבו מחדש את המאה ה- 20.

ובכן, מה יהיו החומרים שיעצבו את פני המאה ה- 21? הפורום הכלכלי העולמי מאמין שהחומרים החדשים הללו יהיו דו-ממדיים. בלשון כותבי הדו"ח, החומרים הללו –

"יגרמו לפלדה ולסיליקון, מיסודות התעשייה של המאה ה- 20, להיראות מגושמים וגסים בהשוואה".

מהם חומרים דו-ממדיים? בהכללה, הם מורכבים משכבה אחת בלבד של אטומים. כל חומר שאנו רואים בעולם מסביבנו מורכב משלד תלת-ממדי של אטומים המחוברים זה לזה בדרכים שונות. השאלה – האם יכול להתקיים חומר המורכב משכבה אחת בלבד של אטומים, ומהן תכונותיו – העסיקה תיאורטיקנים שנים רבות. בשנת 2004 היא נבחנה לראשונה באופן מעשי כאשר שני פיזיקאים – אנדרה גיים וקונסטנטין נובוסלוב – פיתחו שיטה פשוטה עד גיחוך ליצירת שכבות בודדות של אטומי פחמן. השניים הצמידו נייר דבק לפיסת גרפיט – אותו חומר הנמצא בעיפרון שלכם, ומורכב מאטומי פחמן – וקילפו פשוטו-כמשמעו את החומר שכבה אחר שכבה. השכבות שקיבלו מכונות גרפן, ועל הישג זה הם זכו בפרס הנובל בפיזיקה בשנת 2010.

מאז המשיך התחום להתפתח, ופותחו טכניקות מתוחכמות יותר מנייר דבק להפקת גרפן, כך שמחירו ירד וממשיך לרדת באופן דרסטי. כפי שכתב דקסטר ג'ונסון ב- IEEE Spectrum –

"…יש כל סיבה לחשוב שאספקת הגרפן בכל צורותיו עומדת לגדול באופן עצום בשלוש השנים הקרובות, מה שיביא למחיר שירד במהירות."

 בשנים הקרובות עתיד הגרפן להיות זול יותר מסיליקון, וכשיגיע לנקודה זו נוכל לשלב אותו בכל חפץ ועצם בו נחשוק. באופן דומה אפשר לצפות שגם עלות הייצור וההפקה של חומרים דו-ממדיים אחרים תרד עם הזמן.

 

הירידה הצפויה במחיר הגרפן. מקור: חברת גרפניאה.

הירידה הצפויה במחיר הגרפן. מקור: חברת גרפניאה.

 

ולמה ההתרגשות הגדולה?

מסתבר שלחומרים דו-ממדיים יש תכונות שונות מאלו של החומרים התלת-ממדיים. אפשר למצוא את החומרים הדו-ממדיים שנהנים מתכונות הולכת חום והולכה חשמלית משופרות, שניתן ליצור מהם קבלים יעילים יותר או אפילו להצמיד שכבות שונות זו לזו כדי ליצור שבבים שיבצעו פעולות חישוביות, אבל כדברי הפיזיקאי מרקו פוליני לנייצ'ר

"…ללא התחממות, ללא אובדן אנרגיה, וכל הבעיות שאנחנו יודעים עליהן ייעלמו – זו התקווה."

חלק מהמדענים מנסים להשתמש בחומרים הדו-ממדיים ליצירת תאים סולאריים משופרים, למשל, שאמורים להגיע ליעילות תיאורטית של 60 אחוזים – גבוהה פי שניים מהשיא כיום העומד על 32 אחוזים. אחרים משתמשים בהם למיגון, מכיוון שגרפן חזק יותר מכל חומר קיים. ומכיוון שניתן להשתמש בשכבות של חומרים דו-ממדיים להפקת אור באורכי גל שונים, הם צפויים לאפשר לנו ליצור מסכים גמישים כבר בעתיד הנראה לעין.

 

שכבות של חומרים דו-ממדיים המחוברים ביחד ליצירת התקן אחד. מקור: אוניברסיטת מנצ'סטר (ופורסם באתר GizMag).

שכבות של חומרים דו-ממדיים המחוברים ביחד ליצירת התקן אחד. מקור: אוניברסיטת מנצ'סטר (ופורסם באתר GizMag).

 

כחוקר עתידים, החומרים הדו-ממדיים מייצגים עבורי את אחד הקשיים הגדולים ביותר במקצוע, מכיוון שהם מראים כמה קשה לספק תחזית לעתיד הרחוק. איך אפשר לדבר על העתיד, כאשר איננו מודעים אפילו לקיומם של החומרים שירכיבו אותו? הרי לפני תריסר שנים בלבד, מדענים לא היו מודעים כלל לקיומם של החומרים הללו או לאפשרות להפיקם. כפי שאמר זוכה פרס נובל סר אנדרה גיים בראיון ל- CNN

"האינטואיציה הפיזיקלית שלי, שהתפתחה לאורך שלושים השנים האחרונות, אמרה לי שהחומר הזה לא אמור להתקיים. ואם היית שואל 99.9 אחוזים מהמדענים מסביב לעולם, הם היו אומרים שהרעיון של חומר דו-ממדי הוא שטויות, ושגרפן לא אמור להיות קיים."

אף על פי כן, חומרים דו-ממדיים קיימים בהחלט, והם עומדים לשנות את פני העולם. אלו חומרים נוספים נגלה בעשורים הקרובים, שישנו לחלוטין את הדרך בה נחשוב על בנייה, על הפקת אנרגיה, על העברת מידע וחישה וכל אספקט אחר של חיינו? איננו יכולים לדעת. החומרים הדו-ממדיים המעניינים ביותר הם אלו שעדיין לא גילינו אפילו, ושאת תכונותיהם איננו מכירים עדיין. כפי שאמר ג'ונתן קולמן, אחד המדענים המובילים בתחום, בראיון לכתב העת המדעי המוערך נייצ'ר

"החומר הדו-ממדי המרגש ביותר כנראה עדיין לא נוצר."

מכיוון שכך, הנה תחזית פשוטה אך ממצה, שאינה נוגעת בחומרים עצמם אלא בשימושים שנעשה בהם. אם מחירי החומרים הדו-ממדיים ימשיכו לרדת כצפוי, הרי שאנו נגיע לעתיד בו הם ישולבו בכל חפץ ועצם בעולם. חלק מהחפצים ייהנו מ- 'עור' – שכבה דקה שתספק להם תכונות שונות: מקליטת אור שמש, דרך הגנה פיזית ועד למסכי מגע. בחפצים אחרים ישולבו החומרים הדו-ממדיים בתוך החומר המרכיב אותם, כך שיהפכו להיות חסונים יותר, או שיכילו בתוך עצמם חיישנים, אמצעי שידור, או רכיבים חישוביים. נוכל למצוא אפילו חומרים דו-ממדיים בתוך הגוף האנושי, כשבבים וכרכיבי שידור וקליטה.

התחזית הזו עונה לעקרון "האקטיבציה של הכל" עליו כתבתי בבלוג באנגלית. כאשר הטכנולוגיות שלנו מתקדמות, אנו מצליחים להטמיע במכשירים שלנו פעולות משוכללות ומרשימות יותר ויותר, בעלות נמוכה יותר. הסמארטפון, למשל, מייצג אקטיבציה – כלומר, הוספת תכונות – לחפץ בגודל של ארנק. באופן דומה, כל חומר וכל חפץ יזכו בעשורים הקרובים בתכונות נוספות המשרתות את המין האנושי.

 

סיכום

אם התחזית הזו נשמעת לכם אופטימית, אני מסכים בהחלט. היא באמת אופטימית, מכיוון שהיא נוגעת בעתיד הרחוק – בעוד מספר עשורים – ולא בכאן ובעכשיו. אבל ההיסטוריה של הטכנולוגיה מראה לנו שבטווח הארוך התחזיות האופטימיות ביותר הן אלו שקרובות ביותר לאמת – ובדרך כלל גם הן מתגלות כפסימיות מדי.

יש עוד זמן רב עד לאקטיבציה של הכל שתמומש בין היתר בזכות החומרים הדו-ממדיים. עד אז נצטרך לפתור אתגרים שונים: למשל, למצוא דרכים להפיקם ביעילות גבוהה יותר, לייצבם בטמפרטורת ובאוויר החדר, ולהבין האם הם רעילים לגוף האדם או לסביבה. אך בעיות אלו ייפתרו. איך אני יודע? כי אנו פותרים בעיות דומות לאורך מאות השנים האחרונות, בקצב הולך וגובר. זה מה שאנו עושים, כבני-אדם, כחוקרים ומדענים ומהנדסים. ונמשיך בדרך זו, אל העתיד שעומד להיות מופלא יותר, מרגש יותר ובעיקר מוזר יותר מכל מה שאנו מדמיינים כיום.

 


 

מעניין אתכם? רוצים לדעת עוד? הירשמו לבלוג (בצד ימין) וכך תוכלו לקבל התראה כאשר יתפרסם החלק הבא בסדרת "עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016" !

1 Comment

Filed under עתידנות

הטעות של הבריטים – ולמה היא עלולה להגיע גם לישראל

בשבוע האחרון חוותה בריטניה טלטלה לא-צפויה. משאל עם שהתקיים בקרב אזרחי הממלכה המאוחדת העלה שהם מעוניינים לפרוש מהאיחוד האירופי ולחזור להיות מדינה היושבת בדד. התומכים בהיפרדות ספגו שלל כינויים והאשמות לפני ואחרי המשאל: האשימו אותם בגזענות, בראייה צרת-אופקים ובטמטום כללי. הבון-טון במדיה בבריטניה היה שהתומכים בהיפרדות הינם לאומנים ימניים קיצוניים המוקצים מחמת מיאוס. אבל עכשיו מתחילות להגיע תוצאות ההצבעות המדויקות, והתמונה המלאה נחשפת: הבריטים שהטו את כף המאזניים של ההצבעה היו דווקא אנשי מעמד הביניים, הפועלים והעובדים הפשוטים, שהרגישו שקולם אינו נשמע במערכת הפוליטית והכלכלית הקיימת.

והתופעה הזו לא מוגבלת רק לבריטניה. למעשה, היא צריכה להדאיג מאד גם אותנו בישראל.

כדי להבין מה קורה בממלכה המאוחדת, אנו צריכים לחזור אחורנית לשנת 2005, בה שלח סיטיגרופ – אחד הבנקים הגדולים בעולם – מזכר ללקוחותיו העשירים ביותר. האנליסטים של הבנק ניתחו את הכלכלה הלאומית של מדינות רבות, והגיעו למסקנה שחלק מהמדינות הופכות לפלוטונומיות. אל תרגישו רע אם אתם לא מזהים את המילה, מכיוון שהיא הופיעה לראשונה רק באותו מזכר גורלי. פלוטונומיה היא צורת שלטון בה העשירים הם האזרחים החשובים ביותר. הם אלו המניעים את גלגלי הכלכלה, וכל היתר נגררים מאחורה. כותבי הדו"ח התייחסו ספציפית לכמה מהמדינות המפותחות המתקדמות ביותר כשכתבו כי –

"אין דבר כזה "הצרכן האמריקני" או "הצרכן הבריטי", אלא צרכנים עשירים ועניים במדינות אלו… העשירים ממשיכים להתעשר; הם שולטים בהוצאות. לא נראה סביר שמגמת ההתעשרות שלהם תסתיים בזמן הקרוב."

כל זה נכתב, כאמור, בשנת 2005. אלא שמאז דבר לא השתנה, ואפילו להפך: אי-השוויון רק הלך והחריף במדינות רבות, ובמיוחד בארצות הברית, בניו-זילנד, וכמובן – גם בישראל. בדיקה מהירה של הנתונים מראה שבריטניה אכן אחת משיאניות אי-השוויון בעולם המפותח. העשירון העליון בבריטניה נהנה מהכנסות גדולות פי 27 מהכנסותיו של העשירון התחתון.

אי-השוויון בבריטניה. הכנסותיו של העשירון העליון גדולות פי 27 מהכנסותיו של העשירון התחתון. מקור:

אי-השוויון בבריטניה. הכנסותיו של העשירון העליון גדולות פי 27 מהכנסותיו של העשירון התחתון. מקור.

כמובן שבעלי ההון – החיים בעיקר בלונדון ובדרום-מזרח אנגליה – אינם סבורים שהמצב חמור כל-כך. ומה פלא? הם נמצאים בראש הפירמידה. סקר שנערך בשנת 2014 ובחן את מידת האמון שתולים אזרחי בריטניה במפלגות הפוליטיות במדינתם, חשף ששני האזורים העשירים ביותר היו גם אלו שהאמינו ביותר שהמפלגות אכן משרתות אותם. בשאר האזורים באנגליה, לעומת זאת, התושבים דיווחו על חוסר-אמון הרסני במפלגות, והעניקו להן ציון ממוצע של 3.54 מתוך 10. במילים אחרות, האנשים הקטנים כבר הבינו שהפוליטיקאים בבריטניה אינם משרתים אותם בהכרח.

מעמד הביניים בבריטניה אינו מרוצה מהמצב הקיים, בלשון המעטה. הפועל הממוצע הבין כבר שאין לו כוח אמיתי להשפיע על מדיניות הפנים או החוץ בארצו, ומרגיש מנוכר מהאליטות הכלכליות והתרבותיות בלונדון. כפי שכתב פיטר מנדלר לאחרונה על המתרחש –

"…שאר המדינה הרגישה יותר ויותר מנוכרת, לא רק מהשתתפות ביצירתיות וברווחה של לונדון, אלא יותר חשוב – מהכוח עצמו."

מה קורה כשאזרחים בפלוטונומיה, שמרגישים שאין להם כוח ממשי להשפיע על הפוליטיקה בחיי היום-יום, מקבלים פתאום את היכולת להשפיע על מצב העניינים ולהביע את דעתם? הם חוטפים את הכוח הזה בשתי הידיים, ומשתמשים בו בדרך שתכאיב ביותר לפוליטיקאים ולבעלי-ההון: אלו שהתעלמו מהם בעשורים האחרונים, לכאורה או באופן ממשי. ומכיוון שבעלי ההון ובעלי ההשפעה רצו להישאר באיחוד האירופי, הציבור בחר באפשרות ההפוכה. ואכן, בחינה של דפוסי ההצבעה בעד או נגד הנטישה חושפת שבאזורים העשירים ביותר באנגליה הרצון הכללי היה להישאר חלק מהאיחוד האירופי. בשאר האזורים אפשר היה למצוא רוב דווקא לעזוב את האיחוד. זו הייתה הצבעה שנבעה מזעם ומתסכול כללי מהמצב הקיים, והובילה את בריטניה לקבל החלטה שאינה רציונלית אלא מונעת בכוחם של האנשים הקטנים וברצונם לשינוי – כל שינוי.

ודבר דומה יכול לקרות גם בישראל.

 

פרודיה: תגובה ממצה ומנומקת לפרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי. מקור.

סטירה: תגובה ממצה ומנומקת לפרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי. מקור: Dr. Motte, Flickr.

 

הברקזיט הישראלי

אי-השוויון אינו מוגבל רק לבריטניה. למקרה שלא שמתם לב, הוא קיים גם בישראל. מתוך 34 מדינות ה- OECD, ישראל נמצאת במקום החמישי ברמת אי-השוויון כפי שזו נאמדת לפי מדד ג'יני. וכפי שאפשר היה לצפות בפלוטונומיה, גם בישראל הציבור אינו מרגיש שהוא מיוצג על-ידי הפוליטיקאים. לפי מדד הדמוקרטיה הישראלית, שבעים ושבעה אחוזים מהציבור מרגישים שאינם יכולים להשפיע על מדיניות הממשלה, ותחושה זו רק מתגברת מאז 2012. אלו נתונים קטסטרופליים עבור מדינה דמוקרטית, שנבחרי הציבור בה אמורים לשקף את דעת הבוחרים ולפעול מטעמם בכנסת.

ההצבעה לעזוב את האיחוד האירופי בבריטניה שיקפה את התסכול הגובר של הציבור מהמערכת הפוליטית והכלכלית. מצב דומה יכול לקרות גם בישראל. אנשי ההון והשלטון בישראל צריכים להבין שכפי שבבריטניה בחר הציבור 'להרוס לכולם' בשל התסכול הכללי, כך גם בישראל אנו עלולים להגיע למצב בו הזעם והיאוש הציבורי מהמערכת הנוכחית יוביל לקבלת החלטות שאינה אופטימלית – ושהפוליטיקאים יתקשו לחזות מראש את תוצאותיה. כך אירע בשנה האחרונה בארצות הברית, בה תסכול דומה מהמערכת הפוליטית הביא לעלייתו של דונאלד טראמפ – מועמד מתסיס המשחק על רצונם של האזרחים לשנות את המערכת עצמה.

 

אז מה עושים?

כדי למנוע הפתעה הרסנית עתידית דומה בישראל, יש צורך להחזיר את אמון הציבור במערכת הכלכלית והפוליטית. לא אנסה לספק עצות בנוגע לדרך בה אפשר לשפר את הכלכלה כדי להפחית את אי-השוויון – רבים אחרים כבר עוסקים בנושא בבלוגוספירה הישראלית, ואני עדיין חושד שבטווח הארוך אי-השוויון הכלכלי רק עתיד לגדול כתוצאה מהדרך בה הטכנולוגיה משפיעה על עולם העבודה. במקום זאת, כדאי להתמקד בדרכים לשחזר את אמון הציבור במערכת הפוליטית, ולהפחית את מידת ההשפעה של בעלי ההון על השלטון.

הדרך העיקרית להשיג מטרה זו היא באמצעות חשיפת והנגשת המידע הציבורי. גופים ואינדיבידואלים שונים פועלים בתחום זה בישראל. הסדנה לידע ציבורי, למשל, אוספת ומנגישה לציבור הרחב את המידע הזמין בכנסת. בטווח הקצר היא חושפת את השחיתויות שבלב הממשל ומערערת את אמון הציבור בכנסת. בטווח הארוך, היא תוביל לממשל תקין וישר יותר. באופן דומה, המיזם לובי 99 מאפשר לציבור לבחור את התחומים שהוא רוצה לקדם בכנסת, ומתפקד כ- "לוביסט של העם". וכמובן, סתיו שפיר שנלחמת בהעברות הכספים מתחת לשולחן בממשלה.

הפוליטיקאים שלנו אוהבים לשנוא את הגופים והאנשים שמנסים לחייב אותם לסטנדרטים גבוהים יותר של שקיפות ויושרה. אבל הם משרתים מטרה חשובה: בלעדיהם, אמון הציבור בכנסת ובממשל יצנח עוד יותר, ובשלב מסוים נגיע לפיצוץ. בבריטניה, הציבור המתוסכל בחר בפתרון נוסח "תמות נפשי עם פלישתים", וכפה על בעלי ההון והשלטון לעזוב את האיחוד האירופי על אפם ועל חמתם.

אם לא נמצא דרך לשחזר את אמון הציבור בכנסת ובממשל בישראל, גם אנו עוד ניאלץ להתמודד עם הברקזיט הישראלי שלנו.

 


 

רוצים לשתף עם חבריכם מעבר לים? פוסט דומה (ללא התמקדות בישראל) התפרסם גם בגרסה האנגלית של הבלוג. שתפו וזכו למצוות!

4 Comments

Filed under השולטים בעתיד, פוליטיקה

עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016: חלק ראשון

מדי שנה משחרר הפורום הכלכלי העולמי – אחד מגופי המחקר הגדולים והנחשבים ביותר – ניתוח של פריצות-הדרך הטכנולוגיות המבטיחות ביותר לשנה הקרובה. מעבר על הניתוחים מהשנים האחרונות מראה שהם מתרכזים בעיקר בטכנולוגיות שיזכו לתשומת לב ציבורית בשנה הבאה או אחריה, אבל לרוב אינן נכנסות עדיין לשימוש רווח בטווח הקצר. כלומר, פריצות-הדרך עליהן מצביע הפורום מהימנות מספיק כדי שנשתמש בהם כסמן-דרך כללי, אבל יידרשו לפחות חמש שנים, וכנראה יותר, עד שנראה אותן משפיעות באופן ממשי על חיינו.

אז מהן הטכנולוגיות שישנו את חיינו בעוד חמש שנים או יותר? הנה הרשימה של הפורום והפרשנות האישית שלי לכל טכנולוגיה. כשתסיימו לקרוא את הרשימה, תוכלו גם אתם להפוך לכוכבי מסיבות סלון ולספק תחזיות גדולות ומרשימות בנוגע לעתיד. רק זכרו תמיד לציין שמדובר בעוד כמה שנים קדימה!

 

טכנולוגיה פורצת-דרך ראשונה: האינטרנט של הננו-דברים

"המדבר שבכוכב הלכת שלנו אינו למעשה מדבר, אלא גיגאנוסטוטרון, או במילים אחרות מחשב עוצמתי יותר פי טריליון מהמתקן הפרימיטיבי הזה שלך. אבותינו יצרו אותו מהסיבה הפשוטה שכל דבר אחר היה קל מדי עבורם; ביוהרתם הם חשבו להפוך את החול עצמו שמתחת לרגליהם לבעל תבונה."

סטניסלב לם, הקיבריאדה

כאשר כתב סופר המדע הבדיוני סטניסלב לם את סדרת הסיפורים הקצרים שכונסה ביחד בספר אחד – הקיבריאדה – בשנות השישים, הוא הכיר לראשונה לעולם את המונח "אבק חכם". בחזונו של לם, כל גרגר אבק הופך להיות רכיב חישובי הפועל ביחד עם גרגרי אבק אחרים – כלומר, מחשבים אחרים – כך שמדבר שלם יכול להפוך למחשב גדול אחד.

מאז שהתווה לם את הרעיון המקורי לאבק חכם, בחנו אותו גם סופרי מדע בדיוני אחרים כמייקל קריצ'טון וניל סטפנסון, והוא זכה גם למימון ממשי מצד משרד ההגנה בארצות הברית. בזכות אותו מימון הצליחו מדענים ליצור בשנת 2002 התקן הכולל רכיבים חישוביים בסיסיים ומקבל את האנרגיה הדרושה להפעלתו מאור השמש. גודלו של המכשיר? כגודל גרגר אורז ותו לא. אורז חכם. הישג מרשים ללא ספק, אבל רחוק עדיין מחזון האבק החכם.

ההתפתחויות בשנים האחרונות בתחומים רבים ושונים – ובמיוחד בקצירת אנרגיה מהסביבה, באנטנות אלחוטיות וכמובן במזעור חיישנים ורכיבים חישוביים – גורמות לאבק החכם להיראות מיושן. אנו מתחילים ליצור חיישנים קטנים אפילו יותר מגרגרי אבק. החיישנים של השנים הקרובות יגיעו לסדרי-גודל של ננו-מטרים, כלומר מיליארדיות המטר, ויוכלו לקצור אנרגיה מהסביבה כדי להמשיך לתפקד כל הזמן. נמצא אותם בכל לבנה בבניין, על הקירות, בבגדינו ואפילו בתוך גופינו ובאוויר. חלקם יהיו ביולוגים בטבעם – חיידקים שהקוד הגנטי שלהם הונדס מחדש כך שיוכלו לאסוף מידע, לבצע חישובים פשוטים ולדווח על התוצאות. ננו-צינוריות פחמן זעירות שישולבו עם אותם חיידקים יוכלו לשדר את המידע ולתפקד כננו-אנטנות אלחוטיות.

מכיוון שהננו-חיישנים קטנים כל-כך, יש למצוא דרכים זולות לייצר כמות גדולה מהם. למרבה המזל, הננו-חיישנים הביולוגיים – כלומר, חיידקים – זולים בלאו הכי מכיוון שעיקר המאמץ מושקע בתכנון חיידק אחד והינדוסו מחדש. לאחר מכן, אפשר לעודד את החיידק להתרבות וליצור עותקים נוספים של עצמו, כך שעלות הייצור של חיידקים נוספים קרובה לאפס. ומרגע שנגיע לנקודה זו, ניתן יהיה לפזר ננו-חיישנים בכל מקום. גודלם המזערי יוודא שהם יוכלו לאסוף מידע ממיליוני נקודות שונות בגוף האנושי ובסביבתו. כל המידע הזה ייאסף וישודר לרשת המכונה "האינטרנט של הננו-דברים" שתקיף כל גוף אנושי. כולנו נהיה מחוברים… אולי גם אם לא נרצה בכך.

ברור שקיימים עוד אתגרים רבים בדרך לאינטרנט של הננו-דברים, ואחד הגדולים והחשובים שבהם הוא נושא הפרטיות. כאשר החיישנים קטנים יותר מגרגרי אבק, איננו יכולים כלל לדעת כאשר אנו מנוטרים, או כשהם מרחפים באוויר מסביבנו. מי יאסוף את כל המידע הזה? מי יעבד אותו, ומי יפיק ממנו תועלת? האם אפשר בכלל לשמור על פרטיות בעולם בו איננו יכולים לדעת כלל האם החיישנים נמצאים באוויר שמסביבנו? אם להסתמך על הדרך בה אנו מקבלים החלטות בדרך כלל, כנראה שנתחיל לחפש אחר תשובות לשאלות אלו רק כאשר האינטרנט של הננו-דברים תהיה ממש מסביב לפינה.

האם האינטרנט של הדור הבא תתקיים בין חיישנים קטנים יותר מגרגרי חול?

האם האינטרנט של הדור הבא תתקיים בין חיישנים קטנים יותר מגרגרי חול?

 

טכנולוגיה פורצת-דרך שנייה: סוללות מהדור הבא

בגרסה האנגלית של הבלוג כתבתי כבר על ההתפתחויות המרשימות האחרונות ביכולתנו לקצור אנרגיית שמש. אך גם השמש שוקעת מדי פעם, ויש למצוא דרך לאגור את האנרגיה שהופקה לאורך היום כדי שניתן יהיה להשתמש בה גם בלילה או למחרת היום. לשם כך פועלים כיום מדענים רבים כדי להמציא ולשכלל סוללות מסוגים חדשים שיוכלו לאגור מספיק אנרגיה ולשחרר אותה בהספק גבוה מספיק כדי להתניע מפעלים, או אפילו ערים שלמות. הסוללות החדשות מתבססות על נתרן, אלומיניום או אבץ, ואינן מכילות מתכות כבדות או חומרים המזיקים לסביבה. הן אמורות להיות זולות יותר ובטוחות יותר מסוללות הליתיום הנמצאות בשימוש כיום ברכבים חשמליים. והן יתאימו יותר למערכות תמסורת המסתמכות בעיקר על אנרגיית שמש ורוח.

מערכת סוללות כזו לדוגמה אמורה להגיע בקרוב לאינדונזיה, שם נחתם חוזה בין הממשלה לחברת פלואידיק אנרג'י במסגרתו יזכו חמש-מאות כפרים ו- 1.7 מיליון אזרחים באנרגיה מפאנלים סולאריים. לפי החוזה, המערכת תסתמך על סוללות אוויר-אבץ של פלואידיק כדי לאגור מספיק אנרגיה מבלי תלות בתנאי מזג האוויר או בזמן ביממה. לפני חודשיים, באפריל 2016, חתמה החברה על חוזה דומה עם ממשלת מדגסקר, לפיו תספק אנרגיה למאה כפרים באמצעות שימוש בפאנלים סולאריים ובסוללות מתקדמות.

עכשיו, אני מודה ש- "סוללות טובות יותר" לא נשמעות סקסיות כל-כך. אין במונח הזה באזוורדס כמו "ננו" או "הנדסה גנטית". אף על פי כן, כל שיפור בסוללות – ובמיוחד כשהוא גדול כפי שמבטיחים לנו – עומד לשנות את העולם בדרכים שקשה לנו להבין כיום. סוללות יעילות יותר יכולות לאפשר לכפרים להתנתק לחלוטין מקווי החשמל של המדינה ולהסתמך רק על מקורות אנרגיה ברי-קיימא. בדרך-כלל קשה להסתמך על מקורות אנרגיה כאלו כי הם תלויים במזג האוויר, אבל אם אנחנו יכולים לאגור את האנרגיה ביעילות, קל להתמודד עם מצבים בהם הרוח מפסיקה לנשוב או שהשמש מסתתרת מאחורי ענני גשם במשך מספר ימים.

המשמעות היא שגם המדינות העניות ביותר בעולם יתחילו לספק לעצמן אנרגיה גם מבלי להקים תחנות כוח יקרות וקווי מתח גבוה להובלת החשמל. מעבר לכך, קהילות עצמאיות במדינות הללו יוכלו לבחור שלא להסתמך על השלטון הריכוזי והמושחת, אלא להסתמך על עצמן בלבד. כל כפר וכל בית יוכלו ליהנות מאנרגיה שתשמש להפעלת המחשב הביתי, להטענת הטלפונים החכמים, ואפילו להנעת טרקטורים בשדות.

ואלו רק השינויים שאנו יכולים לחזות.

היופי הגדול בסוללות משופרות הוא שהן פותחות את הדרך לטכנולוגיות חדשות שעד היום יכולנו רק לחלום עליהן – ולפעמים לא ידענו אפילו על מה לחלום ומה אפשרי. סוללות יעילות יותר יוכלו לאפשר לרובוטים משוכללים להתנייד בבתים וברחובות, ואולי אפילו יספקו אנרגיה למטוסים חשמליים או לרכבים מעופפים. הדרך עוד רחוקה עד ליישומים מתקדמים שכאלו, אבל אם השיפור בסוללות יימשך – וקשה לראות סיבה שייפסק – השמיים הם הגבול.

האם כך ייראו הכפרים במדגסקר וב כבר בשנים הקרובות?

האם כך ייראו הכפרים במדגסקר ובאינדונזיה כבר בשנים הקרובות? המקור לתמונה: מדגסקר מאטין.

 

טכנולוגיה פורצת-דרך שלישית: הבלוקצ'יין

מהו הבלוקצ'יין? זוהי שאלה שקשה לענות עליה בכמה מאות מילים. למעשה, בספרי החדש (שיצא לאור בקרוב בהוצאת כינרת זמורה דביר, ושמו הזמני הוא "השולטים בעתיד") אני מקצה פרק שלם כדי להסביר אודות הבלוקצ'יין, כך שכל הסבר שאספק כאן יהיה פשטני בהכרח. אבל אם נקצר, הבלוקצ'יין הוא פשוט טכניקה: טכניקה אלגוריתמית ליצירת פנקס רישומים שכל אחד יכול לעיין בו, ושאינו נשמר או מתוחזק על-ידי חברה או מדינה מסוימת. אף על פי כן, הוא מאובטח ברמה הגבוהה ביותר, כך שכמעט בלתי-אפשרי לשנות את הרישומים בפנקס מבלי היתר.

נשמע פשוט, לא? למה פנקס כזה חשוב כל כך? ובכן, שימו עצמכם בנעליו של בנק שמקבל בקשה להעביר כסף לחשבון של לקוח ממדינה אחרת. הבנק צריך לוודא שהבקשה הגיעה באמת מאותו לקוח, שהחשבון לגיטימי, שהבנק שמאחורי החשבון אינו מעורב ברמאויות כלשהן, וכן הלאה וכן הלאה. כתוצאה, העברת כספים בין בנקים במדינות זרות יכולה לארוך יותר משבוע עד שכל הבדיקות מסתיימות, וכמובן שאנו צריכים לשלם עמלה נכבדה על כל עבודת כוח-האדם שהושקעה כדי לאשר את ההעברה.

ועם הבלוקצ'יין? במקרה שבו יש פנקס המשותף לכל הבנקים (ולכל הממשלות) ובו רשומים כל האזרחים, כל החשבונות וכל המוסדות הפיננסיים הרלוונטיים, הרי שהעברה כזו יכולה להתבצע באופן אוטומטי ממש וברמת ודאות גבוהה שלא מדובר ברמאות.

אין פלא שחמישים בנקים גדולים מכל העולם משקיעים הון-עתק בבלוקצ'יין, וחברות הזנק שקמו בשנה האחרונה בתחום זכו להשקעות של יותר ממיליארד דולרים. לפי הערכה של אחד הבנקים הגדולים, יישום מוצלח של טכנולוגיית הבלוקצ'יין יכול לחסוך לבנקים כעשרים מיליארד דולרים בשנה כבר ב- 2022. כלומר, עוד שש שנים.

וזו רק ההתחלה.

הבלוקצ'יין מרגש אותי במיוחד מכיוון שהוא מאפשר למעשה לחתוך את עלויות הטרנסאקציה עד כדי כך שמתחילים לדבר עכשיו על האפשרות ליצור באמצעותו סוג חדש של חברות: חברות ללא עובדים. בלי רואי חשבון, בלי מנהלי כוח-אדם, בלי עורכי-דין. חברת ביטוח חיים המבוססת על הבלוקצ'יין, למשל, יכולה לפעול באופן אוטומטי כמעט לחלוטין: בכל פעם שהאלגוריתמים מגלים שלקוח מסוים נפטר לפי רישומי הממשלה בבלוקצ'יין, הם יכולים לגבות דולר אחד מכל שאר האנשים הרשומים לשירות, ולהעביר אותו ישירות ובאופן מיידי לבני משפחתו של המנוח. ולמה לעצור בחברות ביטוח? גם ממשלות יכולות לעשות אוטומציה של חלק גדול משירותיהן, עד כדי כך שאפילו המיסים הנגבים מכל אזרח יוכלו לעבור, באופן אוטומטי ומבוקר היטב, לאזרחים ולמיזמים הראויים להם. כל הדברים האלו מתחילים להיבחן כיום, ועתיד הבלוקצ'יין נראה מבטיח יותר מאי-פעם. באידיליה, הבלוקצ'יין יכול ליצור כלכלה שיתופית אמיתית, בה הציבור עושה שימוש מיטבי בנכסים ובשירותים מבלי לשלם עמלה לגוף מתווך כלשהו כמו איירבנב או אובר (וראו בנקודה זו את אחד המאמרים הקודמים בבלוג: "למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם").

 

סיכום זמני

אלו שלוש הטכנולוגיות המפציעות הראשונות שמתוארות בדו"ח של הפורום הכלכלי העולמי. בימים הקרובים אפרסם את הטכנולוגיות האחרות ואת התרשמותי מהן. כמו תמיד, תודה על הקריאה!

 

הזכויות לתמונת השער שייכות לפורום הכלכלי העולמי. התמונה צולמה על-ידי יולנדה פלובאכר. ראוי לציין שאיני שייך לפורום בשום צורה שהיא.

5 Comments

Filed under השולטים בעתיד, עתידנות, פרטיות, רפואה

איך כלכלת המוניטין תעצב את שוק העבודה

"תודה על שביקרתם אצלנו!" חייכה הנציגה הצעירה לעברנו ביציאה מהאקוואריום רב-הקומות של בוסטון. "תרצו את התמונה שלכם על רקע הדגים במיכלים? שלושים דולרים בלבד!"

"כן!" הגיב הצאצא בן הארבע מיד. "אני רוצה! אני רוצה!"

עצרתי מלכת. "שלושים דולרים?" שאלתי. "בשביל צילום. שכל אחד יכול לצלם בסמארטפון שלו?"

החיוך לא מש מפניה. "עם הלוגו של האקוואריום, אדוני!"

"אני רוצה!" התחנן הילד. "לגן! לגן! להראות לכולם!"

"אה." הבנתי. רכנתי לעברו ודיברתי ישירות אליו. "אז מה, ילד? אפילו אתה כבר הבנת שבעולם של שפע, צריך לעבור לכלכלת המוניטין?"

המוכרת והילד נעצו בי מבטים מבולבלים.

"מה?" שאלו ביחד.

"זה מאד פשוט." הסברתי לשניהם. "אנחנו נהנים כיום מעולם של שפע לפחות בתחום אחד: תיעוד חווייתי. בזכות הסמארטפונים שבכל יד, אנו מצלמים מדי שתי דקות יותר תמונות מכפי שצולמו לאורך כל המאה ה- 19. אנו יכולים לתעד את כל מה שקורה לנו בקלות, במהירות ובחינם. מה שאומר שהמבקרים באקוואריום שלכם כבר לא צריכים אתכם כדי שתצלמו אותם."

"אבל אנשים עדיין קונים את הצילומים שלנו." התנגדה הצעירה. "בשלושים דולרים!"

"לגן!" הסכים הצאצא.

"נכון, אבל מסיבות שונות מבעבר." אמרתי. "פעם, הם היו קונים את הצילומים כי הם לא היו סוחבים איתם מצלמה כבדה, או שפיתוח הצילומים היה מסורבל מדי וחייב אותם ללכת לחנות, להוציא כסף ולבזבז זמן. אז הם העדיפו לקנות מכם את התמונה. היום, הם קונים אותה מסיבה אחרת: כדי להראות שביקרו אצלכם, עם הלוגו המרשים של האקוואריום, ושהיה להם עוד כסף להוציא. זוהי כלכלת המוניטין. כשהשפע נמצא בכל מקום, אנחנו כבני-אדם מחפשים את המחסור. ובמקרה הזה, כשיש שפע של תיעוד חווייתי, וכשאני יכול לראות ביוטיוב את כל הדגים באקוואריום שלכם, מה שמעניין אותי באמת הוא להראות שהייתי כאן. שחוויתי את החוויה הממשית בגופי, במקום להיחשף אליה באחד האמצעים הזולים יותר. זה מה שאתם מוכרים כאן. בדיוק כמו שאולמות קונצרטים עדיין מוכרים ביוקר את החוויה האישית והפיזית של יצירת המוזיקה, למרות שאני יכול לשמוע את התזמורות הטובות בעולם במחשב שלי בכל מקום. אתם מוכרים מוניטין וחוויה אישית."

הילד ניסה להתנגד, אבל המשכתי לדבר מעל לראשו. "אותו דבר קורה גם בסין. שם השוק פרוץ לגמרי לצריבות פירטיות של תקליטורי מוזיקה, ולמרות זאת האמנים מרוויחים שם היטב. איך זה קורה? כי הם עברו לכלכלת המוניטין והחוויה האישית. הם מבינים מראש שהם יראו מעט מאד כסף, אם בכלל, מהתקליטורים שנמכרים ברובם בשוק השחור. אבל מכיוון שהמוזיקה בסין כל-כך זולה, נחשפים הרבה יותר אנשים לכל תקליטור חדש, והאמנים המצליחים זוכים בקהל מעריצים עצום תוך זמן קצר. המעריצים האלו שומעים את המוזיקה של האמן בחינם, אבל הם רוצים יותר מזה: הם רוצים את החוויה האישית לשמוע ולראות אותו מנגן על במה, ובעלי האמצעים מתוכם רוכשים כרטיסים להופעות של אותו אמן. זוהי, שוב, כלכלת המוניטין והחוויה האישית."

המוכרת נראתה הלומה, אבל הילד עדיין ניסה לפתוח את פיו. התמקדתי בו מיד.

"זו גם הסיבה לכך שיש סיכוי טוב שהעבודה שבה תעסוק בעתיד לא תמלא צורך קיומי של בני-אדם. את זה יעשו הרובוטים."

"מה?" שאל. ניכר היה שלא הקדיש עדיין מחשבה ראויה לשוק העבודה העתידי.

"תראה את המוכרת הזו." הצעתי. "אנחנו לא צריכים אותה ואת הצילומים שלה. אף אחד לא צריך אותם כדי לתעד את החוויה מהאקוואריום. בלי להעליב, כמובן."

"זה בסדר." היא אמרה. "אני יודעת את זה. פשוט רוב האנשים לא אומרים לי את זה בפנים, כי יש להם מיומנויות חברתיות."

"רוב האנשים אינם אקדמאים." הבהרתי. "בכל מקרה, את כאן רק כדי לספק לאנשים הרגשה טובה יותר מכפי שהם היו משיגים אילו היו מצלמים את עצמם בסמארטפון. בעולם הקרב אנו עתידים לחוות תקופה של שפע – שפע במזון, שפע בשירותים מצד רובוטים ומחשבים, ואפילו שפע בחינוך דרך קורסים פתוחים באינטרנט. ולמרות כל זאת, עדיין יהיה צורך בעובדים אנושיים כדי לספק חוויה ייחודית שנובעת מכך שבני-אדם ישרתו בני-אדם אחרים – גם אם הם יעשו את העבודה פחות טוב מהרובוטים. זו הסיבה לכך שגם כשיהיו רכבים אוטונומיים – ללא נהג – בכבישים, עדיין נוכל למצוא נהגי מוניות מקצועיים. הם פשוט ידרשו הרבה כסף על השירותים שלהם, לפחות בהשוואה לעלות הנסיעה ברכב ללא-נהג, ויספקו חוויה ייחודית של שירות מצד בן-אדם. או שאני עדיין אעדיף לרכוש עבור אשתי ליום ההולדת שוקולד יקר בעבודת יד, במקום לקנות בסופרמרקט שוקולד טעים אבל סטנדרטי וזול שיוצר על-ידי מכונות בפס הייצור. אני בעצם משלם יותר על המוניטין שאני צובר בעיני אשתי, ופחות על המוצר הפיזי. ואנשים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לשמוע אותי מרצה, למרות שהם יכולים לקרוא את הספרים שלי וללמוד הכל משם. ושוב, הם משלמים על חוויה אישית ועל מוניטין. הם משלמים על מותרות. וככל שניכנס לעולם של שפע, כך יותר אנשים יהיו מוכנים לשלם על המותרות הללו."

הילד הנהן בחכמה בראשו.

"כן אבא." ליטף את כף ידי. "אתה צודק."

"אני יודע." אמרתי.

"הוא יודע." הסכימה המוכרת.

"עכשיו," אמר, "אני יכול בבקשה את הצילום? כי אתה האבא הכי-הכי טוב וחכם בעולם?"

שילמתי. מה אפשר לומר? הילד באמת שולט בכלכלת המוניטין.

 

2 Comments

Filed under סיפורים, עתידנות

למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם

ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

 

ב- 2011 פרסמה רייצ'ל בוסמן את ספרה – "מה ששלי שלך: איך הצריכה השיתופית משנה את הדרך בה אנו חיים". אני מאד ממליץ לקרוא את הספר, אבל אם לסכם אותו במשפט אחד (חטא נוראי) מדובר שם על כלכלה שיתופית מהסוג שמזכיר חזון אוטופי: כלכלה שמבוססת על אחווה ולא על תחרות, ועל שיתוף חפצים בין אנשים דרך פלטפורמות קהילתיות.

בעוד מספר חודשים יצא לאור ספרי החדש. עדיין אין לו שם רשמי, אבל השם הזמני הוא "השולטים בעתיד", מכיוון שאני מנסה לפענח בו מי ישלוט בעתיד: הממשלה הריכוזית, התעשייה או הציבור. כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי אופטימי בנוגע לכלכלה השיתופית. חשבתי שהיא יכולה לשחרר את הציבור הרחב מכבלי הממשלה הריכוזית על חוסר היעילות והשחיתויות שבה, ומענקי התעשייה שמעוניינים רק ברווחים כספיים המגיעים לעתים על גב הציבור. חשבתי שהכלכלה השיתופית תביא אותנו לעתיד אוטופי בו לכל אדם יש אינטרס ברור לסייע לאחרים ולשתף אותם בעושר ובאושר העודפים שברשותו.

ואני עדיין מאמין שזה יכול לקרות, אבל זה אינו המצב כיום.

הכלכלה השיתופית שיש לנו היום – או לפחות החברות המציגות עצמן ככלכלה שיתופית – רחוקה מאד מהראייה הנאיבית עמה התחלתי לכתוב את הספר.

רוצים לדעת למה? המשיכו לקרוא.

 

מהי הכלכלה השיתופית?

לפני הכל, בואו נגדיר את מה שקורה בפועל בכלכלה השיתופית. כל מי שמשתתף בכלכלה הזו מציע למסחר את המשאבים הפנויים שברשותו בעלות שבדרך-כלל נמוכה יותר מזו שאנשים שהיו צריכים להקדיש את כל זמנם למתן השירות היו מבקשים. קל לראות איך הכלכלה השיתופית של הרכבים במסגרת אובר, למשל, אמורה לפעול מבחינה זו: יש לי כמה מקומות פנויים ברכב, ואם אני בכל מקרה נוסע לכיוון היעד המבוקש של אחרים, הרי שאני יכול לאסוף אותם בהשקעה מינימלית של זמן ומאמץ. הם מתגמלים אותי באופן כספי, ולכן יש לי תמריץ להמשיך לספק את השירות.

באופן דומה, איירבנב מספקים לאנשים אפשרות להשתמש בחדרים הפנויים שלהם בדירות. אם כבר יש לי את המשאב הזה ואני לא מנצל אותו כי הילדים עזבו את הבית, למשל, אז איירבנב מספקת לי דרך לסחור במשאב הפנוי שלי.

ההגדרה הזו של הכלכלה השיתופית מתאימה גם במקומות פחות אינטואיטיביים. ילפ, למשל, היא כלכלה שיתופית. אני משקיע קצת מאמץ כדי לדרג ולתת ביקורות על כל מקום שאני מגיע אליו, ואני מקבל בתמורה תגים, דרגות ואותות כבוד אחרים כמו הזמנות לאירועים מיוחדים. בווייז אני מדווח על פקקי תנועה בכבישים, ומקבל נקודות שלא שוות כלום לאף אחד – ועדיין מוכן לסכן את חיי בכביש ולשקר שאיני הנהג רק כדי לזכות בהן.

אפשר בהחלט לטעון שגם גוגל נסמכת על סוג של כלכלה שיתופית. לכל פוסט בבלוג שאני כותב, אני מצרף קישורים לבלוגים אחרים ולמאמרים אחרים עליהם אני מסתמך. אני משקיע ממשאב הזמן שלי עוד כמה דקות בהוספת כל הקישורים הללו, מכיוון שפוסט המגובה בקישורים נראה טוב יותר ואמין יותר, כך שאני מתוגמל במוניטין ויש לי תמריץ להמשיך לכתוב פוסטים עם קישורים. בהפשטה גסה, האלגוריתמים של גוגל עוברים בתורם על כל הקישורים בכל האתרים, ושופטים מה רמת החשיבות של כל אתר לפי מספר האתרים האחרים שמקשרים אליו וחשיבותם הם. כל אחד מאיתנו משקיע קצת זמן, וביחד – כולנו מרוויחים מהשירות של גוגל במיפוי האינטרנט.

זוהי, בגדול, הכלכלה השיתופית. היא צפויה רק להמשיך לגדול, מכיוון שהכוחות המניעים אותה ממשיכים להתחזק. אלו כוללים את –

  • הקישוריות גוברת: 95% מאוכלוסיית העולם נהנית מקליטה סלולארית, ומספר המנויים לרשתות הסלולאריות בעולם עולה על שבעה מיליארד. קישוריות מרשימה שכזו חשובה לכלכלה השיתופית מכיוון שהיא מאפשרת לאנשים לשתף משאבים ברזולוציה גבוהה יותר מבחינת זמן. כלומר, אם מתפנה לי המושב ברכב אפילו לעשר דקות, אני יכול לדווח על כך מיד בסמארטפון, ובמידה ויימצא מישהו שמעוניין באותו מושב, הוא יוכל ליצור עמי קשר באופן מיידי.
  • כולנו מחכימים: שיעור יודעי קרוא וכתוב מסביב לעולם מגיע כבר ל- 85% בקרב מבוגרים, ול- 91% בקרב צעירים. כוח זה חשוב במיוחד מכיוון שכדי לקחת חלק בכלכלה השיתופית, אתה צריך להיות בעל יכולת קריאה וכתיבה מינימלית, וכמובן ליהנות מאוריינות טכנולוגית בסיסית.
  • אוטומציה משופרת: חישבו לרגע על אובר ללא אוטומציה – כלומר, ללא עוזר וירטואלי (ווייז) שמנווט את הנהגים בדרכים, או שאוסף נתונים בצורה של כוכבים ודירוגים אודות הנהגים והנוסעים. אובר לא הייתה יכולה להתקיים בלי האוטומציה הזו. ככל שהאוטומציה תשתפר והעוזרים הווירטואליים יגדלו ביכולותיהם, כך נראה מקצועות נוספים עוברים למודלים של כלכלה שיתופית.

הכוחות המניעים הללו מאפשרים את הכלכלה השיתופית, וככל שיתחזקו כך הם אמורים לחזק גם את יכולתו של כל אדם למכור את שירותיו ומשאביו העודפים בכל מקום ובכל זמן. אבל למרות שכלכלה מסוג זה מאפשרת לאנשים להפיק רווחים נוספים ממשאביהם הפנויים, חשוב להבהיר דבר אחד: לחברות שמאפשרות את הכלכלה השיתופית לא באמת אכפת מאיתנו, האזרחים הקטנים.

אני כותב את המשפט הזה, שאמור להיות ברור מאליו בעולם בו אנו חיים, מכיוון שחברות הכלכלה השיתופית כמו אובר ואיירבנב מנסות למכור לנו אשליה לפיה הן יוצרות עולם טוב יותר עבור כולנו מתוך כוונה כמעט אלטרואיסטית, ולכן אנו צריכים לפטור אותן מרגולציות ותקנות שמתקיימות עבור חברות ושווקים אחרים. הפרסומת היפהפייה הזו של איירבנב מדגימה היטב את הנקודה –

 

 

האמת פשוטה יותר: חברות הכלכלה השיתופית כפופות לאותם כללים המחייבים כל חברה אחרת בכלכלה העולמית, וחייבות להראות רווחים משמעותיים (או לפחות את הפוטנציאל לרווחים בשלבים הראשוניים לקיומן) מדי רבעון. הן אינן מחויבות לסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר מאלו של חברות אחרות, וזה בסדר גמור – כל עוד אנחנו מודעים לעובדה הזו ומתייחסים אליהן בהתאם.

בואו נראה מה קורה ברגע שעוזבים את החלום האידיאליסטי שחברות מסוג זה מנסות למכור לנו, ובוחנים את חברות הכלכלה השיתופית באופן שקול יותר לפי פעולותיהן ותוצאות פעולותיהן. ברגע שאנו עושים זאת, קל לזהות מספר כשלים בחזון השיתופי.

 

כשל ראשון: הכלכלה השיתופית אינה משתפת את כולם

קודם כל, קל לראות שהכלכלה השיתופית אינה כל-כך שיתופית. או לפחות, היא אינה כוללנית. מטבען של פלטפורמות שוק בהן חלק מהאנשים מציעים שירותים וחלק משלמים עליהם, אנו רואים שהצרכנים נשארים אנשים פרטיים, בעוד שהמוכרים הופכים למקצוענים. אפשר לראות את התופעה הזו באיביי, בה המצליחים הגדולים הם אלו שמתמקצעים במסחר דרך איביי. אבל אפשר לראות את אותו הדבר גם באיירבנב, בה יש מעמד של מארחי-על (Superhosts) שגורפים את מרבית ההכנסות. האחוז העליון של המארחים המרוויחים מבצע 19% מסך האירוחים בפלטפורמה. אם החלום המקורי דיבר על דיירים שמשתפים בחדר פנוי או בסלון הבית, הרי שכיום כבר התפכחנו משיתוף חדרים. ולראיה, שיתוף החדרים עומד על 12.4% בלבד מסך כל התפוסה של ההשכרות באיירבנב. בניו-יורק בלבד, רק 32% מהמקומות המוצעים הינם חדרים פרטיים, לעומת 66% דירות שלמות המוצעות להשכרה. המשמעות היא שבעליהם של שתי דירות פשוט משכירים אחת מהן דרך איירבנב, תוך כדי שהם עוקפים את כל חוקי העיריה לגבי מיקומים מותרים למיקום מלונות המארחים תיירים, או להגבלת דמי השכירות המקסימליים. כלומר, מי שכבר אמיד בלאו הכי – ממשיך להתעשר יותר בקלות.

 

myths of sharing economy - 1

חלוקת הנכסים המוצעים להשכרה באיירבנב. בצהוב – דירות שלמות; בירוק – חדרים פרטיים; בכחול – חדרים משותפים. המקור.

 

 

באופן דומה, באובר מתחילים כיום לחתור לכינון מעמד של נהגי-על, שיקבלו הטבות משמעותיות על מתן שירותיהם לציבור. למעשה, איירבנב הופכת לחברה שמספקת שירותים שמאפשרים בעיקר לאמידים לעשות עוד הון, ואובר הופכת לחברה שמנהלת באופן ריכוזי נהגי מוניות במשרה מלאה. שתיהן מאפשרות גם לאנשים רגילים לספק שירותים ברבע או בעשירית משרה, אבל הרווחים הגדולים בכלכלה השיתופית יגיעו דווקא לאנשים שמתמקצעים בשירותים שהם מספקים והופכים אותם לעבודתם היומיומית הקבועה.

כאן יש נקודה חשובה: איירבנב ואובר פוגעות אנושות, ויש יאמרו שהן מכחידות למעשה את התעשיות הקיימות של נהגי המוניות והמלונות. אבל נהגי המוניות במשרה מלאה יישארו – הם פשוט יעבדו דרך הפלטפורמה של אובר. ומארחי-העל יישארו גם הם – ושוב, יעבדו דרך הפלטפורמה של איירבנב. מדובר בחברות שמקבלות למעשה מונופול על השווקים האלו, ואינן מחויבות להתנהלות הוגנת כלפי הצרכן, או כלפי האנשים ש- 'עובדים' אצלן. כמובן, אם הציבור לא יהיה מרוצה מאיירבנב, הוא יוכל לעבור למתחרים שלה… אבל איפה הם בדיוק?

וזה מביא אותנו לכשל השני שאנו רואים כיום: הריכוזיות הגדולה של הכוח בכלכלה השיתופית.

 

כשל שני: ריכוזיות גדולה של הכוח

שווקי הכלכלה השיתופית הם שווקים בהם ניתן לראות את התופעה המכונה "המנצח לוקח הכל" (Winner takes all). אין עוד מנוע חיפוש באותו היקף שימוש כמו גוגל – גוגל גדולה בהרבה מיריבותיה כמו יאהו ובינג, והן אינן קרובות להתחרות בה.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר - יאהו ובינג - עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר – יאהו ובינג – עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

 

באופן דומה, אובר משתלטת על שוק המוניות והמתחרה היחידה שלה – ליפט – אינה מתקרבת לעשירית מגודלה. איירבנב רכשה כבר את כל יריבותיה. אמזון ועליבאבא הן שתי ענקיות שמגמדות כל רשת חנויות אחרת בעולם הפיזי. בקיצור, המנצח לוקח הכל.

אבל למה?

קיימות כמה סיבות לתופעת המנצח לוקח הכל –

  1. משוב חיובי: ככל שחברה גדולה יותר, כך היא רוכשת יותר מידע על המשתמשים בשירותיה, ויכולה להתאים את השירותים כך שיספקו להם ערך רב יותר. התאמת השירותים מזרימה לחברה עוד משתמשים, שמספקים לחברה עוד מידע שמאפשר לה להתאים שירותים נוספים שימשכו עוד משתמשים וכן הלאה. אפקט זה פועל באופן מרשים במיוחד בעולם הדיגיטלי, בו משתמשים יכולים לבחור בקלות את ספקי השירותים המוצלחים ביותר.
  2. אפקט הרשת: לפי חוק מטקלף, הערך הטמון ברשת תקשורת פרופורציונלי לריבוע מספר המשתמשים המחוברים לרשת. כדי להסביר את המשמעות, חשבו על המצב הבא: לי יש אוסף של קלאסיקות יווניות עתיקות על המחשב. לשירלי יש כרטיס סאונד מתוחכם. למשה יש אלפי תמונות של חתולים. אם נחבר את כל שלושת המחשבים ברשת, הרי שכולנו נוכל ליהנות מהמשאבים המשותפים, וברגע שיצטרף אדם נוסף, כולנו ניהנה גם מהמשאבים שלו. אבל רק אם כולנו נהיה באותה רשת. במילים אחרות, ככל שהרשת גדולה יותר, כך היא מספקת לנו ערך רב יותר, בעוד שמספר רב של רשתות קטנות רק מסבך את חיינו. התוצאה היא שהמשתמשים נוהרים מטבע הדברים לרשת אחת גדולה לכל שירות, ולא להרבה רשתות קטנות. יש מקום רק לאיירבנב אחת, לאובר אחת וכדומה.
  3. אוטומציה: חברות הענק מסוגלות לספק שירות למספר עצום של לקוחות – מיליארד ויותר, במקרים מסוימים – מבלי שיצטרכו לתגבר את צוותיהן באותה המידה. ווטסאפ, שנרכשה ע"י פייסבוק (שוב, המנצח לוקח הכל) ב- 19 מיליארד דולרים לפני שנתיים, סיפקה שירות ל- 450 מיליון לקוחות. כמה עובדים היו בה? חמישים וחמישה בסך הכל. האוטומציה של השירותים מאפשרת למנצחות הקטנות והחכמות להמשיך לגדול במהירות ולהפוך למנצחות גדולות, מכיוון שחלק גדול מהעבודה מבוצע באופן אוטומטי על-ידי אלגוריתמים, כמעט בלי מגע יד אנוש.
  4. הלקוחות יוצרים תוכן: הדירוגים הם אלו שמאפשרים לכלכלה השיתופית להמשיך להתקיים. חישבו על כך שחברה כמו אובר, אם הייתה קמה לפני עשרים שנים, הייתה צריכה להתקשר לכל לקוח כדי לבקש ממנו חוות דעת על הנהג. כיום, הלקוחות מדרגים בעצמם את הנהגים במהירות וביעילות, ומבלי לחשוב פעמיים. מכיוון שכך, החברות השיתופיות אינן צריכות להגדיל את מספר העובדים שלהן כדי להתמודד עם מספר משתמשים גדול יותר, ולכן הן יכולות להמשיך לגדול בקלות.

המשמעות היא שחברות הנמצאות כיום בתחום הכלכלה השיתופית הן בבחינת מונופול, או קרובות להיות מונופול. וכשחברה הופכת למונופול, היא מגדירה את התנאים. האם גוגל מחויבת לספק לכם את תוצאות החיפוש הטובות ביותר? היא אינה מחויבת לכך, אבל תנאי התחרות בשוק החופשי מדרבנים אותה לעשות כן אחרת המתחרות שלה יעקפו אותה בסיבוב. אבל כשהיא מונופול, אין לה שום תחרות. האם גוגל מספקת לכם את התוצאות במהירות הגבוהה ביותר שהיא יכולה? אולי היא מתעכבת שנייה אחת בהצגת התוצאות, כדי לתת לכם קודם טעימה ארוכה יותר של הפרסומות? אנחנו לא יודעים, ואין שום חוק שמחייב את גוגל לפעול בצורה שתיטיב עם הציבור, גם אם הפכה למונופול.

אתם יכולים לטעון שלא ניתן לבסס מונופולים אמיתיים בעולם הדיגיטלי, בו קל למשתמשים לעבור בין שירותים. אלא שכאשר שירות אחד טוב הרבה יותר משירותים אחרים, וכאשר החברה מאחוריו מספקת אותו כחלק משפע של שירותים מקבילים המשולבים זה בזה, קשה הרבה יותר למשתמשים לעזוב. אם אתם מעוניינים למשל להשתמש ברשת חברתית אחרת כדי להיות בקשר עם כל חבריכם, לאן בדיוק תעזבו? איפה אפשר למצוא מתחרה לפייסבוק שנהנית מאותו מספר משתמשים?

 

כשל שלישי: הכלכלה השיתופית צריכה להניב רווח למנהלי הפלטפורמות

זוהי נקודה שנעים מאד להתעלם ממנה, אבל היא קריטית להבנתנו את הכלכלה השיתופית במצבה כיום: הפלטפורמות דרכן מתואמות מכירת ורכישת השירותים דורשות תחזוקה, ועצם הקמתן מחייבת נטילת סיכון מצד יזמים ומשקיעים. מכיוון שכך, הפלטפורמות צריכות לספק רווח לעומדים מאחוריהן. באיירבנב עושים זאת באמצעות נטילת עמלה של שלושה אחוזים בערך מהמארחים. אובר גובה עמלה של עשרים אחוזים מהנהגים. אבל יש גם פלטפורמות שאינן גובות דבר מהמשתמשים – אז איך הן מצליחות להתקיים?

ילפ היא דוגמה טובה לדילמה כזו. המודל העסקי של ילפ התבסס במקור על פרסומות המופיעות באתר בפני המשתמשים, אלא שפרסומות מכניסות מעט מאד כסף בפני עצמן. ילפ מצאה עצמה נאלצת לחזר אחר בעלי העסקים: בתמורה לתמיכתם באפליקציה בסכומים של מאות דולרים, הציעה ילפ הטבות מסוימות הכוללות את היכולת לערוך את עמוד העסק שלהם בעצמם ובחירת ביקורת אחת חיובית שתופיע בראש עמוד העסק.

עד כאן טוב ויפה, אלא שאנו שומעים מבעלי עסק רבים שנציגי המכירות של ילפ משתמשים בשיטות מכירה אגרסיביות במיוחד – ומדגימים את יכולתם לשלוט ביד רמה בביקורות שבאתר. מארי סיטון, בעלת חנות רהיטים, טוענת שבמהלך התקופה ששילמה לילפ על ניהול האתר, הביקורות השליליות אודותיה הוסרו. מהרגע שהפסיקה לשלם – הביקורות השליליות חזרו להופיע. תלונות דומות מגיעות ממספר רב של מקורות שחלקם מוכנים גם להזדהות. בעל עסק אחר, שאינו מוכן לחשוף את שמו, טען שנציגי המכירות הציעו לו להזיז מטה תמורת תשלום את הביקורות השליליות שקיבל. כאשר התלונן שמדובר בשיטות של המאפיה, הסבירה לו המנהלת שלא מדובר במחיקת ביקורות, אלא בהזזתן בלבד. טענה זו מגוחכת, כמובן, מאחר שכל מי שמכיר את העולם הדיגיטלי יודע היטב שרוב מכריע של הגולשים אינם טורחים לקרוא מעבר לעמוד הראשון של תוצאות החיפוש או הביקורות. הזזת הביקורות השליליות לאזור מרוחק יותר מהעמוד הראשי, מקבילה הלכה למעשה למחיקתן, בהבדל אחד: אם בעל העסק מפסיק לשלם לילפ, החברה יכולה להחזיר את הביקורות השליליות היישר לעמוד הראשי.

ילפ עצמה מעולם לא הודתה בנכונות הטענות הללו, ולכל היותר טענה שבכוונתה לשפר את ההנחיות שמקבלים נציגי השירות על מנת שיימנעו מהבטחות לא-מבוססות. עם זאת, בית המשפט הפדרלי בחן את הסוגייה והגיע למסקנה שילפ אינה מחויבת על פי החוק להציג את כל הביקורות שמעלים המשתמשים לאתר. לשון אחרת, אין לילפ שום מחויבות חוקית לפעול באופן שניתן להגדירו כהוגן כלפי המשתמשים.

דוגמה שלישית היא גוגל. תאמינו או לא, גם גוגל צריכה כסף. לאחרונה התברר שכאשר אתם מחפשים בגוגל אחר מוצרים מסוימים, תוצאות החיפוש ייתנו עדיפות למוצריה של גוגל עצמה. בית המשפט באמריקה בחן את הסוגיה, והגיע למסקנה שאין בעיה חוקית עם כך שחברה תמליץ על מוצריה ולא על מוצרי אחרים. זוהי החלטה הגיונית במצב בו אותה חברה אינה מהווה מונופול, אבל כפי שכבר ראינו גוגל קרובה להשתלט על שוק החיפוש, וכמעט אפשר לומר שמנוע החיפוש שלה מהווה נכס לאומי (ואולי בינלאומי) קריטי. האם לא ראוי לכפוף את גוגל לסטנדרטים גבוהים יותר?

אפשר לשאול את אותן שאלות לגבי ילפ, אובר, איירבנב וענקיות הכלכלה השיתופית האחרות. כל אלו כובשות את השווקים בתחומן. אנו יודעים שהשוק החופשי מבוסס על תחרות, אבל לא מסתמנת הצלחה בהעמדת תחרות הולמת בפני חברות אלו. המשמעות היא שהן אינן חוששות לפגוע – בעדינות ובשקט, כמובן – בלקוחותיהן כדי להפיק רווחים נוספים.

 

כשל רביעי: חוסר באחריות ציבורית

המשמעות של כל מה שכתבתי עד עתה היא שהכלכלה השיתופית, בניגוד לכל מה שהיינו רוצים להאמין, מובילה לריכוזיות עצומה של כוח בידי מספר קטן של חברות. לחברות אלו אין אחריות לפי חוק כלפי הציבור. לא לגוגל, לא לאובר, לא לאיירבנב. האחריות היחידה שלהן היא כלפי בעלי המניות או המייסדים שלהן, שדוחפים לרווח גדול יותר כל הזמן.

כאשר מדובר בחברות שנהנות מריכוזיות גדולה כל-כך של כוח בידיהן, חוסר האחריות הציבורית שלהן מפחיד ממש. והכוח הזה משמש אותן גם במאבק כנגד יכולתו של הממשל לכפות עליהן צעדים שיפגעו בהן. אובר ואיירבנב נאבקים בעיריות ובממשלות בכל רחבי העולם, בהצלחה לא-מבוטלת. אובר גם לא מהססת להשתמש בטריקים מלוכלכים, וכאשר נתקלה במפקח בווירג'יניה שהתנגד להפרות החוק שלה, היא הפיצה את פרטי הקשר האישיים שלו לכל המשתמשים בשירות במדינה כדי להפעיל עליו לחץ. וכמובן, לחברות כלכלה שיתופית אחרות כמו גוגל ופייסבוק יש כוח עצום לשלוט בזרימת המידע. לאחרונה למדנו שפייסבוק העדיפה לפרסם ידיעות מעיתונים ליברליים על פני ידיעות מעיתונים קונסרבטיביים – ודבר זה בוודאי הביא להטיה של דעת הציבור. גוגל יכולה לעשות דבר דומה, ואף אחד לא יגיד לה לא. אנחנו אפילו לא יודעים איך האלגוריתמים של גוגל עובדים – הכל סוד מסחרי כמוס.

שיהיה ברור: הצרות האלו נוגעות בכל החברות בשוק הדיגיטלי, מכיוון ששוק כזה נוטה לתופעת "המנצח לוקח הכל". אלא שהחברות המכנות את עצמן "כלכלה שיתופית" כיום מפחידות אותי במיוחד מכיוון שהן מתחפשות לכבש בפרוות זאב. מצד אחד הן טוענות שהן מייצגות את הציבור האמיתי – את האנשים הקטנים – ולכן אין צורך לבקר את מהלכיהן ואין מקום להתנגד להן. מצד שני הן חותרות בדיוק כמו כל חברה אחרת להגדלת רווחיהן שעוברים ישירות לבעלי-הכוח, ואינן חושפות את האסטרטגיות ואת האלגוריתמים שבבסיסן לבחינה.

במדינה בה בעלי ההון משפיעים יותר ויותר על קבלת ההחלטות, כוחו של הציבור על השלטון הולך ומתמעט. ואם זה לא מפחיד אתכם, אז אני מקנא בכם על אמונכם בחברות הכלכלה השיתופית, אבל חייב לשאול: גם אם אובר, איירבנב וילפ הינן צדיקות הדור ושואפות רק לסייע לציבור – מה יקרה כאשר יקומו חברות דומות שיצליחו יותר, אבל לא יהססו להשפיע על המחוקק או לפגוע בציבור לצרכיהן האנוכיים, כל עוד הן מסוגלות לעשות זאת בשקט-בשקט?

 

אז מה עושים?

מכל מה שאמרתי אתם עלולים להבין שאני מתנגד לכלכלה השיתופית, ולא כך הוא. אני מאמין שיש לה פוטנציאל עצום לקדם את האנושות, ואנו מתחילים לראות את הפוטנציאל מתממש כבר היום. העובדה שאובר ואיירבנב מאפשרות אפילו לחלק מהמשתמשים לנצל את המשאבים הפנויים שלהם, למשל, מספקת ערך עצום לכולם. בכלכלה שיתופית אידיאלית, כל הרכבים שעל הכביש מלאים בנוסעים, ולכן אין שום בזבוז דלק, או תנועה בכבישים או רכישת מכוניות שלא לצורך. בכלכלה שיתופית מלאה, אנשים עושים שימוש מלא בבתים שלהם, ולא רק בחדר או שניים. בכלכלה שיתופית של אנרגיה, החשמל שחלק מהאזרחים יקצרו מהשמש ומשבשבות רוח יעבור לאלו שצריכים אותו באותו הרגע.

הפוטנציאל הוא עצום, אבל אי-אפשר להתעלם גם מהצורך לעשות רגולציה על החברות שמנהלות את הפלטפורמות השיתופיות, ושזוכות בכוח האמיתי בסופו של דבר.

אז איך פותרים את הבעיות הללו?

 

פתרונות

קודם כל, צריך להבין שאין פתרונות קסם למצב הקיים. חברות הכלכלה השיתופית מספקות ערך גדול לכלכלה הקיימת, ולכן כל פתרון שעלול להפריע למודל העסקי שלהם יכול גם לפגוע בנהנים מהשירותים. מצד שני, ברור שיש חשיבות גדולה גם לנסות לצמצם את הכוח של החברות. איך עושים זאת?

הנה כמה הצעות, ואשמח לקרוא עוד בתגובות.

קודם כל, עלינו לבחון את בעיית המונופולים – "המנצח לוקח הכל" – בשווקים הדיגיטליים. אפשרות אחת היא לאסור בחוק על ענקיות לרכוש את מתחרותיהן הקטנות יותר, אם מסתמן שהרכישה תעודד מונופול שיפגע בציבור. בדרך זו, אנו עשויים להצליח ביצירת מספר רשתות מתחרות, שכל אחת מהן מנסה להציע שירות זול יותר ויעיל יותר מרעותיה. הצד השלילי של הפתרון ברור: מספר רשתות מתחרות נוחות פחות לציבור מרשת אחת גדולה.

פתרון אפשרי שני הוא לדרוש מהחברות שכבר הפכו למנצחות גדולות לחשוף את האלגוריתמים שלהם לעיני הציבור. זה חשוב מכיוון שהחברות הללו אינן עומדות כיום לבחינה כזו, ולכן האלגוריתמים שלהן יכולים להשפיע על הציבור בדרכים שונות שהציבור לא הסכים להן. כאשר אתם מזמינים אובר, למשל, מי ערב לכם שהחברה מספקת לכם את אותו שירות שהיא מספקת לאחרים – למשל, לנוצרים או לשחורים? באופן דומה, כאשר גוגל מכווננת את שירותי החיפוש שלה כך שימליצו על מוצריה שלה, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שהיא אינה מטה את החיפושים גם לטובת או לרעת פוליטיקאים מסוימים שפועלים לטובתה?

אם זה נשמע לכם מופרך, קחו בחשבון שאחת השאלות שהפנו עובדי פייסבוק למארק צוקרברג לפני חודש הייתה האם לפייסבוק יש חובה מוסרית לעצור את עלייתו של דונלד טרמפ. צוקרברג השיב שפייסבוק לעולם לא תעשה זאת, כמובן. אלא שהעובדה היא שיש לפייסבוק כוח עצום להשפיע על הבחירות באמצעות כוונון האלגוריתמים שמנתבים את הידיעות ברשת החברתית. צוקרברג יכול בקלות יחסית לגרום לידיעות על טרמפ להופיע בתדירות נמוכה יותר, או לשמור על מצביעי טרמפ מבודדים קצת יותר. כל עוד יעשה זאת באופן עדין ולא-מורגש, איש לא יבחין בכך. כך, חברות כלכלה שיתופית יכולות להשפיע על חיינו באופן קיצוני – מבלי שנבין זאת אפילו.

שלישית, עלינו לחתור לשקיפות מלאה בנוגע להשפעת החברות על הפוליטיקאים. חברות הכלכלה השיתופית מוציאות הון תועפות על לובינג בכל המדינות בהן הן פועלות. אנחנו, כציבור, זכאים לדעת כיצד הן פועלות מול נציגינו. חברת הכנסת סתיו שפיר חותרת לכיוון הזה, ולפחות מהבחינה הזו אני תומך בה לגמרי.

 

 

סיכום

רגע לפני הסוף, אני חש שאני חייב לכם, הקוראים, התנצלות: אני יודע שזאת בוודאי הייתה רשומה מדכאת. אני אישית התאכזבתי מאד לגלות שהכלכלה השיתופית עדיין לא הגיעה למקום בו היא פועלת לגמרי לטובת הציבור ונשלטת על-ידי הציבור.

אבל זה לא חייב להיות המצב.

בספרי הבא, שיצא לאור בעוד מספר חודשים בהוצאת כינרת זמורה דביר, אני מתאר את הטכנולוגיות החדשות שמתחילות לצמוח ואמורות לאפשר תיאום ושיתוף פעולה בין ההמונים מבלי צורך במתווכים שזוכים בכוח בתהליך. טכנולוגיית הבלוקצ'יין במיוחד תוארה על-ידי מארק אנדריסן, אחד היזמים והמשקיעים החשובים ביותר בעמק הסיליקון, כהמצאה החשובה ביותר מאז האינטרנט. הבלוקצ'יין אמור לעזור לנו להיפטר מכל המתווכים – מאובר, מאיירבנב, מילפ ורבים אחרים – ובכך להמשיך לנהל כלכלה שיתופית, אבל מבלי להעניק כוח גדול כל-כך למתווך. אם אתם רוצים לעוד שנה, רשמו בבקשה לפניכם: כולם ידברו על הבלוקצ'יין, ואף אחד עוד לא ממש ידע מה לעשות איתו.

אנחנו צריכים רק להמשיך ולחשוק שיניים עוד קצת, והכלכלה השיתופית האמיתית, זו שתעניק את הכוח לכם ולכולנו, עוד תגיע.

 

ושוב – למקרה שהחמצתם בתחילת הרשומה – ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

10 Comments

Filed under הרשתות החברתיות, השולטים בעתיד, ספקנות, עתידנות

הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

"נזמין עוד פיצה?" הצעתי לאריק.

הוא רק נענע בראשו בשתיקה. היה ברור שמשהו מטריד אותו, טרדה גדולה כל כך שאפילו הפיצה בפלאטברד קומפאני, מסעדת הפיצריות הטובה ביותר ברוד איילנד, ואולי ביקום הידוע, לא יכולה להביא לה תקנה.

"מה מטריד אותך?" שאלתי לבסוף.

"זה הבוט." הוא התפרץ. "הבוט הארור הזה. הוא עומד לקחת לי את העבודה."

"אין לך עבודה." הזכרתי לו. "אתה מתרגל בקורס באוניברסיטה, ובקושי יש לך כסף לאוכל."

"טוב, אבל לפחות זאת עבודה." אמר במרמור. "ותכף גם היא נעלמת לי. שמעת שבמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה הצליחו להחליף את אחד המתרגלים בבוט – בבינה מלאכותית – ואף אחד מהסטודנטים לא שם לב?"

"כן," נזכרתי. "זה קרה בסמסטר האחרון. איך קראו לבוט ההוא?"

"קוראים לה ג'יל." אמר. "ג'יל ווטסון, כי היא מבוססת על אותו מנוע בינה מלאכותית בשם ווטסון שיבמ פיתחו לפני כמה שנים, ושיודע להתווכח עם אנשים, לעשות סקירות ספרות מדעיות ואפילו לספק ייעוץ משפטי. אז עכשיו הוא גם יכול לתרגל סטודנטים טוב יותר ממתרגל אנושי. והם אפילו לא שמים לב!"

"איך זה יכול להיות?" ניסיתי להבין.

"זה קרה בקורס על בינה מלאכותית, שהעביר פרופ' אשוק גוהל." הסביר אריק. "הוא ראה שהמתרגלים בקורס נקברים מתחת לעומס הפניות והשאלות מצד הסטודנטים, אז החליט לאמן בינה מלאכותית כדי להקל עליהם ולהוריד מהעומס. גוהל נתן לבינה המלאכותית לקרוא ארבעים-אלף שאלות, תשובות והערות שכתבו סטודנטים ומתרגלים בפורום של הקורס, ואימן אותה לענות באופן דומה על שאלות חדשות מצד סטודנטים."

"נו, והיא הצליחה?" שאלתי.

"בקלות." נאנח. "בלי לחשוב פעמיים, או אפילו פעם אחת. היא ענתה לכל השאלות של הסטודנטים, ואף אחד לא הבין שמדובר בבינה מלאכותית. היו אפילו דיבורים בין הסטודנטים לבחור בה כמתרגלת מצטיינת."

"ולמה זה כל-כך רע?" שאלתי. "הרי היא הורידה את עומס העבודה לכל המתרגלים האנושיים והסטודנטים יצאו מרוצים. במי זה פוגע, בסך הכל?"

הוא לטש בי מבט ארוך. "זה פוגע באלו מאיתנו שצריכים עבודה כדי להתקיים." הבהיר. "הרי בעוד שנה-שנתיים, כשמתרגלים אוטומטיים כאלו יהיו בכל קורס, יהיו פחות משרות פתוחות למתרגלים אנושיים."

"אתה צריך לחשוב על זה אחרת." אמרתי. "הצד החיובי הוא שעדיין יש מקום למתרגלים אנושיים, כל עוד הם יודעים לעבוד עם המתרגלים הממוחשבים. המחשב הרי לא יודע לענות על כל השאלות, ופה ושם צריך גם שיקול דעת אנושי. אז תמיד יהיה מקום למתרגל אנושי, אבל הוא יצטרך פשוט להיות הטוב ביותר: להפעיל כמה מתרגלים אוטומטיים בו זמנית שיתמודדו עם השאלות הרגילות ויעבירו לו רק את השאלות המורכבות והמוזרות ביותר. הוא יצטרך לדעת לעבוד עם מחשבים ובינה מלאכותית, להיות בעל יחסי אנוש טובים כדי לפתור מצבים מורכבים, ולהיות אחראי מספיק כדי לעשות את כל הדברים האלו. ונכון, תהיה תחרות גדולה על המקום הבודד הזה, אבל אני בטוח שתצליח!"

אריק לא נראה משוכנע. הרגשתי שזה הזמן להגביר את העידוד.

"וחוץ מזה, אתה תמיד יכול להחליף מקצוע. למשל, ללכת להיות פסיכולוג…"

"יש כבר חברות שמספקות שירותים פסיכולוגיים דרך האינטרנט, בשיחות טקסט." אמר. "זה עובד די טוב, מסתבר. רוצה להתערב שבוטים יוכלו לעשות גם את זה תוך כמה שנים? אז תתכונן להגיד שלום לחלק גדול מהפסיכולוגים."

"או אולי אתה יכול לכתוב ספרים…" ניסיתי.

"בינה מלאכותית הצליחה בתחילת השנה לכתוב ספר שלם, שעבר את הסיבוב הראשון בתחרות ספרות יפנית." קבע.

"או לכתוב נאומים פוליטיים…"

"מחשבים עושים גם את זה היום."

"טוב," התעצבנתי. "אז תהיה מוכר פרחים ודי!"

"פייסבוק פותחים עכשיו שירות בוטים, שיאפשרו לכל אדם לדבר איתם ברשת ולהזמין דרכם אוכל, פרחים וכל מיני מוצרים אחרים." קבע ביאוש.  "מה נשאר לבני-האדם, אני שואל אותך?"

"ובכן," חככתי בדעתי, "בטח יש עוד דברים שאנחנו יכולים לעשות. אתה רואה, למשל, את הבחורה ההיא בקצה הבר? חמודה, נכון? שמת לב שהיא עושה לך עיניים כבר איזה חצי-שעה?"

הוא עקב אחר מבטי. "כן." אמר, והקמטים שבמצחו החלו להתמסמס.

"תחשוב על זה." המשכתי. "היא בטח מעוניינת, אבל לא יודעת איך לגשת אליך."

הוא חשב על זה. "היא בטח לא יודעת מה להגיד לי." אמר.

הנהנתי בהסכמה.

"היא לא יודעת מה ימשוך את תשומת הלב שלי הכי טוב." המשיך.

"בדיוק!" אמרתי.

"היא צריכה עזרה." קבע בשפתיים חשוקות. "ואני בדיוק האיש שיכול לעזור לה!"

הוא קם בהחלטיות, וצעד בנחישות לכיוון היציאה.

"לאן אתה הולך?" קראתי אחריו. "היא ממש כאן!"

הוא הסתובב אלי, ואני התכווצתי כשראיתי את עיניו בוהקות.

"אפשר לפתור את הבעיה הזו עם בוט." אמר, רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת. "ואני עומד לעשות את זה."

חזרתי לשבת, והרמתי את כוסי במחוות ניחומים לבחורה בצד השני של הבר. היא עוד לא יודעת, אבל בקרוב בוטים יוכלו להחליף את בני-האדם בעוד תפקיד.

 

 

8 Comments

Filed under חינוך, עתידנות

הסיבה האמיתית לאובדן הפרטיות של כולנו

"את לא מבינה," דיבר החייל שישב לידי ברכבת לתוך הטלפון שלו, כשידו רועדת, "הם מסוכנים. ממש מסוכנים. את צריכה למצוא מקום מקלט! צאי לאמא שלך, ודברי איתי ברגע שתגיעי לשם בשלום."

הוא ניתק את השיחה, ואחז את הטלפון בשתי ידיו על ברכיו. יכולתי לראות את טיפות הזיעה הקטנות על מצחו.

"הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?" ניסיתי להתעניין בנימוס.

הוא פנה אלי במבט מבוהל. "שמעת על מה שקרה ללינקדאין?" שאל.

"קצת." אמרתי. "מה בדיוק? מה הם עשו עכשיו?"

"זה לא מה שהם עשו, זה מה שעשו להם." הוא נאנק, וראשו צנח בין כפות ידיו. "לא שמעת שלינקדאין נפרצו? מאה ושבעה-עשר מיליון סיסמאות מוצפנות של משתמשים נמכרות עכשיו לכל מי שיכול לשלם אלפיים דולרים בסך הכל עליהן, ומספרים שפורצים שעברו על הסיסמאות המוצפנות האלו הצליחו לחשוף תשעים אחוזים מהן. זה אומר שהחשבונות של יותר ממאה מיליון משתמשים פתוחים עכשיו. ואני בדיוק חזרתי מאפגניסטן. אתה מבין מה זה אומר?"

"לא." אמרתי. "מה?"

"נלחמתי שם בטליבאן, ועכשיו הם יודעים מי אני." הוא גנח. "הייתי עם תגית עם השם שלי כל הזמן על המדים, וכל אפגני שירצה להתנקם בי בטח כבר מצא את הסיסמא שלי, ויודע איפה אני גר לפי הפרטים האישיים שבחשבון שלי. הם יודעים מי אשתי. הם יודעים איך להגיע אלינו הביתה!"

"אה." אמרתי. "זה העולם ללא הפרטיות שכולנו חוששים ממנו בעתיד. אבל זה בסדר. הם לא ימצאו את אשתך."

הוא הרים אלי את מבטו באומללות. "למה לא?"

"כי הפריצה המקורית התרחשה כבר לפני ארבע שנים, ב- 2012." הסברתי. "פשוט לא הבינו עד כמה היא הייתה חמורה בזמנו. חשבו שרק שישה וחצי מיליון סיסמאות נגנבו. עכשיו מסתבר שכל הסיסמאות האלו היו ברשות האקרים רוסים כל הזמן הזה, ולמרות שיכול להיות שבאמת השתמשו בהן בזמן הזה – אולי הם מכרו אותן כבר לסינים, או לדאע"ש, או למוקדי-כוח אחרים – אתה עדיין יכול להירגע, בתנאי ששינית את הסיסמא."

"באמת שיניתי אותה." הוא אמר. "נדמה לי שב- 2013."

"אז אתה רואה? הכל בסדר." הרגעתי אותו. "או ליתר דיוק, בסדר-מספיק, כי הפרשייה הזו צריכה ללמד את כולנו לקח חשוב: אין יותר פרטיות אמיתית בעולם. תבין שלאחת החברות המאובטחות ביותר בעולם הייתה פריצה שכזו, שלא נחשפה יותר מארבע שנים. עכשיו חשוב ותגיד לי בעצמך: מה הסיכוי שחלק גדול ממאגרי המידע בעולם לא נפרצו עדיין בשקט-בשקט על-ידי גורמי מודיעין של מדינות כמו רוסיה, סין, או אפילו ארצות-הברית?"

הוא חשב לרגע. "אפס?" ניסה.

"זה גם מה שנראה לי." אמרתי. "הרי סנואדן הצליח לגנוב כמויות עצומות של מידע מסוכנות הביטחון הלאומית של ארצות הברית, ואף אחד לא היה מודע אפילו לכך שהמידע הזה נעלם עד שהוא בישר על כך בעצמו. וזה עוד אזרח שרק הרגיש מודאג לגבי מה שהסוכנות עושה. מה הסיכוי שהסינים לא הצליחו לשחד אחרים בתוך הסוכנות כדי שיעבירו להם את המידע? או שארצות-הברית לא מצאה סוכנים משלה בקהילה הרוסית, הסינית ובכל מקום בעולם? רוב הסיכויים שכל המידע הזה עלינו – לא רק סיסמאות, אלא גם פרטים מזהים, מקום מגורים וכל היתר – כבר נמצא בידיים של הממשלות הגדולות מסביב לעולם. וכן, אולי אפילו גם בידיים של דאע"ש, למרות שזה קצת פחות סביר כי הם פחות מתקדמים טכנולוגית. אבל יום אחד, סנואדן הרוסי או הסיני ישחרר גם את המידע הזה לוויקיליקס, ופתאום כולנו נדע הכל על כולם."

"אבל רק מהתקופה בה המידע הזה נאסף." אמר.

"נכון." הודיתי. "לכן אני טוען שכולנו איבדנו את הפרטיות ההיסטורית שלנו – כלומר, גם אם יקומו פתאום חוקים חדשים להגנה על המידע הפרטי, עדיין חלק גדול מהמידע הזה מסתובב כבר בעולם, אבל הוא תקף רק לזמן בו נאסף. קרוב לוודאי שכבר היום יכולים שירותי המודיעין השונים להרכיב פרופילים מרשימים על חלק גדול מהאנשים בעולם, אבל רק לפי המידע שאספו באותו הזמן. כך שאפילו אם דאע"ש באמת השיגו את הסיסמאות האלו, ואפילו אם הספיקו לפרוץ לפרופיל שלך בתקופה שבין 2012 ל- 2013 ולחלץ עליך נתונים מבלי ידיעתך, השאלה הגדולה היא האם בכלל היית נשוי באותו הזמן."

"כן." אמר. "אבל לאקסית שלי, בבית הקודם. זה אומר שיכול להיות שדאע"ש יכולים להגיע אליה?"

"בהינתן כל ההנחות האלו, כן." אמרתי. "אולי כדאי שתתקשר אליה להזהיר אותה?"

הוא הרהר לרגע, ואז משך בכתפיו.

"זה בסדר." אמר. "היא תסתדר."

 

8 Comments

Filed under עתידנות, פוליטיקה, פרטיות

רוצים מקצוע לעתיד? למדו להיות נחמדים

 

"שלום אדוני!" בירך אותי נהג האובר שלי בחיוך רחב. "אני מבין שאתה רוצה להגיע לאוניברסיטה. בבקשה, היכנס! אפשר לכבד אותך בבקבוק מים מינרלים? או אולי בשקית חטיפים? יש לך ליד הדלת."

"אה, תודה." אמרתי. סרקתי את התקרה בעיניי. לא, אין מצלמה נסתרת. "אתה מאד נחמד. מאד, מאד נחמד."

"כן." הוא חייך. היה ברור שהבין את חששותיי, "זה משתלם לי. אני מקבל דירוגים טובים מהלקוחות, והאלגוריתם של אובר מפנה אליי עוד לקוחות. פשוט משתלם להיות נחמד."

"אה." הבנתי. "כמו שמתחיל לקרות גם אצל רופאים ורואי חשבון ועורכי דין?"

"באמת?" הוא הסב לרגע את מבטו מהכביש. "זה יהיה שינוי… נחמד."

"בהחלט." אמרתי. "העניין הוא שמקצועות בתעשיית הידע – כלומר, מקצועות שדורשים מעבר על מידע והפקת תובנות – מתחילים לעבור אוטומציה. כלומר, לשלב בתוכם בינה מלאכותית שעושה חלק מהעבודה. ואז העוסקים בהם מתחילים להיות נחמדים ואדיבים יותר ללקוחות."

"קח לדוגמה את אובר." החוויתי בידי לסמארטפון שהיה מחובר ללוח המחוונים. "אובר נסמכים על בינה מלאכותית שמחליפה את הידע שנהג המונית היה צריך לרכוש בעבר. לפני עשור בלבד, נהגי מוניות היו צריכים להכיר את העיר כמו את כפות ידיהם. כדי לקבל רישיון לנווט מונית ברחובות לונדון, היו צריכים הנהגים לשנן יותר מעשרים-אלף רחובות – מטלה שגרמה למרכזי הזיכרון במוחותיהם לגדול. ולונדון היא אולי דוגמה קיצונית, אבל נהג מונית שלא היה מכיר היטב את סביבתו לפני עשר שנים, לא היה מצליח להביא את הנוסע שלו למקום חפצו בזמן."

"והיום יש לנו GPS." אמר הנהג.

GPS Professions future

"נכון." הסכמתי, "אבל לא רק GPS. מערכת המיקום הלווייני בפני עצמה רק אומרת לך איפה אתה. אפליקציות מתוחכמות יותר, כמו ווייז והמפות של גוגל, מראות לך גם באלו דרכים ורחובות אתה צריך לנסוע כדי להגיע במהירות ליעד. אתה אומר להן לאן אתה רוצה להגיע, והן מסבירות לך בכל שלב מהדרך מה לעשות. אלו בינות מלאכותיות, או עוזרים וירטואליים, שמאפשרות לכל אדם להיות נהג מונית. אתה יכול להיות זר מוחלט, ועדיין לנווט ברמה גבוהה בעיר. למעשה, הבינה המלאכותית השוותה את פני המשחק בתחום המוניות, כי היא הורידה למינימום את רמת המיומנות הנדרשת כדי לנהוג במונית. אז איך יכול נהג מונית עדיין להתבלט ולזכות ביתרון על פני אחרים, בעולם בו כל נהגי המוניות מגיעים ליעד באותה מהירות?"

"הוא חייב להיות נחמד." חייך הנהג. תהיתי לעצמי אם הוא בכלל מפסיק לחייך אי-פעם.

 "בדיוק. והנוסעים מדרגים כל נהג לפי הנחמדות, החביבות והאמינות שלו כל הזמן, ומעבירים את הדירוג לאובר. החברה משתפת את הדירוג הזה מראש עם כל הנוסעים הפוטנציאליים, ואפילו יכולה לבחור להפסיק לעבוד עם נהגים שאינם נחמדים."

"ואיך כל זה קשור לעורכי דין, לרופאים ולרואי חשבון?" שאל הנהג.

"אנחנו מתחילים לראות תופעה דומה גם במקצועות אחרים שנסמכים על ידע." הסברתי. "למשל, רק בשבוע האחרון הגיעה לכותרות בינה מלאכותית חדשה, שמתחילה לעבוד במשרד גדול של עורכי דין. היא מסוגלת לקרוא ולהבין אנגלית, וכששואלים אותה שאלות משפטיות היא עורכת מחקר באמצעות קריאת מאות-אלפי מאמרים ותקדימים תוך שניות ומפיקה תשובות אפשריות עם הסברים אודות הדרך בה הגיעה לכל תשובה. והיא גם לומדת מניסיון, וכך משתפרת ככל שעובדים איתה יותר."

"אז אולי לא נצטרך בסוף בכלל עורכי דין?" התרחב חיוכו של הנהג.

"זה בהחלט ייתכן, אבל לתמורה כזו יידרשו עוד שנים ארוכות." אמרתי. "ועד אז, נראה מנועי בינה מלאכותית שיציעו ייעוץ משפטי באינטרנט, בוודאי. ייעוץ כזה עשוי להספיק למקרים פשוטים יחסית, אבל במקרים המורכבים רוב האנשים עדיין ירצו עורך-דין בשר ודם שיסביר להם מה עליהם לעשות וייצג אותם בבית המשפט. עורכי-דין כבר לא ייבררו לפי גודל המשרד שלהם – כי פעם גודל המשרד היה קובע כמה סטאז'רים אתה יכול להעסיק כדי שיעברו על תקדימים וחומרים משפטיים אחרים, אבל בקרוב הבינה המלאכותית תוכל לעשות את כל זה. עורכי-דין גם לא ייבררו בעיקר לפי המיומנות שלהם, כי הבינה המלאכותית תספק להם חלק גדול מהידע שהם צריכים עבור כל מקרה. אז לפי מה ייבררו עורכי-הדין בעיני הלקוחות, אם כולם שווים ברמת הידע והיכולות?"

"לפי הנחמדות?" ניחש הנהג.

"בדיוק. לפי רמת השירות ללקוח, לפי החיוך בכניסה למשרד, לפי כוס התה שהם מגישים למי שבא אליהם. לפי היכולת שלהם להסביר את המתרחש בבית המשפט, ולהתייחס לכל לקוח כאילו היה אדם הראוי לכבוד, ולא שק מזומנים."

"ואותו דבר יקרה גם עם רופאים ורואי חשבון?" שאל.

professions of the future automation medical doctor

"זה קורה כבר היום." אמרתי. "ראיית החשבון מתחילה להיעשות קלה יותר מאי-פעם בזכות האוטומציה – בזכות תוכנות שיכולות לעשות את העבודה בקלות יחסית. וכך, רואי חשבון צריכים להיות נחמדים יותר מאי-פעם. ובקרוב נראה תופעה דומה מתרחשת גם במקצועות הרפואה. כאשר הבינה המלאכותית תוכל להביא כל רופא לרמת ידע שווה, הרופאים ייבררו ביניהם רק לפי היחס שלהם לחולה. החולים יעדיפו לזרום לרופאים הנחמדים יותר. למעשה, האנשים שמטפלים בחולים לא יהיו חייבים אפילו להבין לעומק ברפואה, ממש כפי שנהגי המוניות של היום אינם חייבים להכיר באמת את הכבישים בעיר. במקום זאת, המטפלים יצטרכו להבין אנשים. הם יצטרכו להבין בני-אדם, להבין את החולים שבאים אליהם, להבין מה מטריד אותם ולהבין רפואה רק ברמה מספקת כדי להפיק מהבינה המלאכותית את התובנות שנדרשות להם כדי לפתור את בעיותיהם של החולים."

"אז צריך להמשיך להיות נחמד." סיכם, ועצר מול הכניסה לקניון. "ולהבין איך לתת את שירות הלקוחות הטוב ביותר."

"זאת העצה הטובה ביותר שיש לי כרגע לגבי מקצועות העתיד." הסכמתי ופתחתי את הדלת. התחלתי לצאת, אז היססתי ופתחתי את הסמארטפון. "אני נותן לך חמישה כוכבים על השירות. תיתן גם לי ציון גבוה?"

הוא תלה בי מבט ארוך. האם הצטמצם חיוכו?

"מצטער." החליט לבסוף. "אתה מדבר יותר מדי, וזה ממש לא נחמד."

 

13 Comments

Filed under עתידנות, רפואה

כשהמתים חוזרים לחיים: ניסוי קליני ראשון מסוגו מנסה לשקם אנשים במצב מוות מוחי

לפני שנתיים וחצי הגיעה ג'אהי מקמת' בת ה- 13 לבית החולים כדי לעבור ניתוח עקירת שקדים שגרתי. כתוצאה מסיבוכים לאחר הניתוח, איבדה מקמת' כמות גדולה של דם עד שהגיעה למצב של מוות מוחי. במצב זה לא נרשמת פעילות עצבית במוח, כפי שהיא נבדקת במכשירי דימות מתקדמים. המוח אינו מסוגל להמשיך להורות לגוף לפעול. הנשימה מפסיקה ואפילו הלב עשוי לחדול מלפעום ולהזרים דם בגוף. הדרך היחידה שנותרה כדי להשאיר את ג'אהי בחיים – אם ניתן בכלל להשתמש במילה זו – היא לחברה למכונת הנשמה, וכך אכן עשו רופאיה.

ג'אהי המשיכה להיות מונשמת לאורך ימים ארוכים. הרופאים הסבירו למשפחה כי במצב של מוות מוחי אין דרך להחזיר את המוח לפעילות. למעשה, החיבור למכונת ההנשמה אינו אלא "שימור הגופה", שמאפשר להזרים עדיין דם וחמצן לרקמות הגוף, אך ללא תקווה לשינוי. המשפחה התבקשה לקבל החלטה האם לתרום את איבריה של ג'אהי או שלא. כך או כך, הובהר להם כי הגופה תנותק בקרוב מהמכונות השומרות עליה בחיים, או לפחות במוות במצב טוב.

ילדה מוות מוחי

ג'אהי מקמת', הנמצאת במצב מוות מוחי כבר מזה שנתיים וחצי. התמונה מפוסט בפייסבוק.

אמה של הילדה סירבה לקבל את ההחלטה, וטענה שבתה חיה עדיין. המשפחה פתחה בקרב משפטי ממושך עם בית החולים, במהלכו הוחלט להעביר את ג'אהי לניו ג'רזי, שם מאפשר החוק להמשיך לחברה למכונות ההנשמה ושימור החיים. לפי ד"ר דיאנה גרין-צ'נדוס, פרופ' לנוירולוגיה באוניברסיטת אוהיו, באמצעות שימוש נכון במכונות הנשמה, במתקנים לשיפור לחץ הדם ובהורמונים, ייתכן שאפשר לשמר אנשים במצב מוות מוחי לפרק זמן בלתי מוגבל.

הממסד הרפואי, ברובו המכריע, רואה סוג כזה של שימור כעוול: המוח אינו מסוגל להתחדש בכוחות עצמו, ועלויות התחזוקה של המכונות והחדרים המיוחדים בהם נשמרים החיים-המתים, ביחד עם כוח האדם הנדרש כדי לטפל בהם, מכבידים מאד על המשפחות ועל בתי-החולים. עדיף, לדעת כמעט כל המומחים, להפסיק את פעולת המכונות ולתת לאותם אנשים למות, סוף-סוף.

אבל מה אם יימצא טיפול חדשני, באמצעותו ניתן יהיה לעורר את המוח לחיים מחדש?

 

ביוקווארק

רעיון זה – למצוא דרך לגרום למוח להתחדש ולהצמיח תאי עצבים חדשים שימלאו את החסר ויטפלו בנזק שנגרם לו – עשוי להיראות כחלום עוועים, או כסיפור מדע בדיוני. עם זאת, רבים מהפיתוחים הרפואיים ממאתיים השנים האחרונות נראו בלתי-אפשריים בעיני הדור הקודם, ולעתים גם בעיני רופאים ומומחים אפילו שנים ספורות לפני שהפכו למציאות. בקטגוריה זו ניתן לכלול את החיסונים, שהכחידו את מחלות הילדים הקטלניות כמעט לחלוטין, את ההנדסה הגנטית שמתחילה לספק מענה למחלות כמו תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, ואת השתלות האיברים. תגלית רפואית המגובה בראיות טובות יכולה להפוך לטיפול שגרתי בבתי-חולים תוך שנים ספורות.

זו הסיבה שכולנו צריכים לשים לב לכך שבשבוע האחרון הצליחה חברת ביו-רפואה צעירה וחדשה לקבל לראשונה היתר יוצא-דופן: לערוך ניסויים בעשרים מטופלים במצב מוות מוחי, ולבדוק האם אפשר להחזיר לחיים את מערכות העצבים המרכזיות שלהם. או במילים פשוטות: להתניע את המוח לפעולה מחדש.

החברה, בשם ביוקווארק, עומדת להתחיל לגייס את המטופלים בבית חולים בהודו כבר בחודשים הקרובים. עדיין לא ברור לגמרי מהן שיטות הטיפול המדויקות בהן ייעשה שימוש, אך מהודעות לעיתונות מסתמן שהרופאים מתכוונים להזריק למטופלים תאי גזע שאמורים להתמיין לתאי עצבים צעירים ולתפוס את מקומם של התאים שמתו והתנוונו במוח. לאחר מכן הם יעקבו אחר הפעילות המוחית של המטופלים לאורך חודשים, ויבחנו האם יש שיפור והאם המוח מתעורר, למעשה, לחיים חדשים.

 

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם. התמונה מצילום מסך מאתר החברה.

 

יצליחו או לא יצליחו?

האם ביוקווארק תצליח לשקם את מוחותיהם של החיים-המתים הללו? עדיין קשה לדעת. התוצאה שנראית ההגיונית ביותר היא שהטיפולים יעוררו תגובה מוחית מסוימת בחלק מהמטופלים, אך ללא שיפור משמעותי במצבם. קיים גם סיכוי שתאי הגזע יצאו משליטה בתוך המוח, ויגרמו לסרטן לפרוץ בין כתלי הגולגולת. בקיצור, הסיכויים לרפואה שלמה אינם טובים.

אבל מה יש לחיים-המתים, או לקרובי משפחתם, להפסיד? אם טיפול שכזה יצליח לשקם את גזע המוח אפילו במטופל אחד מתוך עשרים, ולהחזיר אותו לחיים ולבריאות – האם יכולות המשפחות להרשות לעצמן שלא לנסות את הטיפול? ומכיוון שניתן לשמר חלק מהאנשים הסובלים ממוות מוחי במצב פיזיולוגי תקין, האם אין מוטלת על מערכות הבריאות החובה לעשות זאת? ומהו תפקידו של הרופא, שעד עתה נהג להסביר למשפחה שלא ניתן להשתקם ממצב של מוות מוחי והמליץ להם לתרום את רקמות המטופל? האם חובת הרופאים מעתה היא לספר למשפחות כי מתקיים ניסוי קליני ראשוני שאם יצליח – יוכל להשיב את אהובם לחיים?

אלו אינן שאלות פשוטות. למעשה, הן נוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו. היכולות הרפואיות צפויות להשתפר באופן מתמיד, ותוך זמן קצר – אולי אפילו שנה – אנו עשויים לגלות שגם ממצב של מוות מוחי אפשר להיחלץ. ייתכן שדווקא חוקי מדינת ישראל, המאפשרים למשפחה לבחור להשאיר את אהובם מחובר למכשירי ההנשמה גם במצב של מוות מוחי, עשויים להיות המתאימים ביותר לעתיד הקרוב. בינתיים, ג'אהי תישאר במצב של מוות מוחי באמריקה, לאחר שלא חל שיפור במצבה בשנתיים וחצי האחרונות. אמה, יש לשער, מחכה בקוצר רוח לגלות מה יהיו תוצאות הניסוי הקליני של ביוקווארק במטופלים אחרים.

הערת-סיום: אחריות של עתידן

עלי להודות שכתבתי מאמר זה בלב כבד, מאחר ואני מבין מה הסיכון הגדול שהוא טומן בחובו: אנשים שאהוביהם ייקלעו למצב של מוות מוחי עשויים להחליט שלא לנתקם ממכשירי ההנשמה ולא לתרום את איבריהם ובכך להציל אחרים. הם עשויים לקבל החלטה זו מתוך מחשבה שאהוביהם ישובו אליהם בזכות הניסוי הקליני שתיארתי, אך הם עלולים לגלות שרק בעוד עשור או שניים תהיה טכנולוגיה כזו זמינה באופן בטוח.

מהי האחריות שאני חייב בה, לפיכך, כשאני כותב מאמרים מסוג זה?

אני מאמין שלחוקר העתידים יש את האחריות הכבדה – לעתים כבדה מנשוא – לשתף אחרים בתובנותיו, כאשר הוא רואה את המגמות נפרשות למול עיניו. אני מאמין שהוא חייב, כאדם, לשתף את המגמות הללו עם הציבור, כדי לנסות להבין ביחד לאן הדברים מתפתחים בעשורים הקרובים. וכאשר מתעלמים ממנו, עליו גם לצעוק כדי להביא את המודעות לעתיד לתשומת הלב הציבורית.

מכיוון שכך, אני מרשה לעצמי לפרסם מאמר זה, ומעודד את הקוראים ללמוד עוד על מצב המוות המוחי כפי שהוא מוגדר בספרות הרפואית, ולעקוב אחר הניסוי של ביוקווארק. במידה וניסוי זה יצליח, אני חושש שרבים יבטלו את הסכמתם לתרום איברים אם לא ישתנו נהלי מערכת הבריאות בארץ, וקשה להאשים את מי שיבחר לעשות כך.

 

7 Comments

Filed under עתידנות, רפואה

למה מדע בדיוני הכרחי להישרדותנו בעתיד

הודעה חשובה: אני חוקר ועובד בימים אלו בארצות הברית, ובהתאם לכך עברתי לכתוב בעיקר באנגלית. אתם מוזמנים למצוא את הבלוג החדש שלי ולהירשם אליו ב- www.CuratingTheFuture.com . אני מפרסם רשומות חדשות כמעט אך ורק באנגלית, והרשומה הזו יוצאת דופן מאחר שכתבתי אותה גם בעברית וגם באנגלית.

 

—-

 

לפני שבועיים חל יום "בחזרה לעתיד": ה- 21 לאוקטובר 2015, היום אליו הגיעו דוק ומרטי מק'פליי במסעם לעתיד בסרט "בחזרה לעתיד 2". בתור אחד האנשים המזוהים עם עתידנות וטכנולוגיה בישראל, הוזמנתי להתראיין באולפנים בכמה תכניות טלוויזיה ורדיו ולדבר על העתיד לבוא – עובדה די משעשעת, אם אתם חושבים על כך שהעתיד עומד לבוא בכל יום מחדש. אז למה שנתרגש ממנו כל-כך רק ביום שנבחר שרירותית על-ידי תסריטאי סרט שהופק לפני עשרים ושש שנים?

 

התשובה טמונה בדרך בה סרטי וספרי מדע בדיוני מצליחים להשריש בתרבות האנושית ציפייה לעתיד מוגדר ומסוים, ובכך הם מספקים לנו כלי רב-ערך: הם מאריכים את זמני המחזור שלנו, מאפשרים לנו להסתכל הרחק קדימה לעתיד, ולשקול את האפשרויות העומדות בפנינו. בדרך זו הם גם עשויים לעזור – בלי הגזמה רבה – להציל את האנושות.

 

זמן-מחזור בעבר

כבני אדם וכאורגניזמים חיים, שייפה אותנו האבולוציה למטרה אחת: העברת הגנים שלנו לצאצאינו. אנו, בפרפרזה על דבריו של ריצ'רד דוקינס, מיכליות שנושאות את הגנים שלנו אל העתיד, רחוק ככל האפשר. מוזר להבין שתהליך השמירה על הגנים לאורך העתיד, מחייב את התייחסותנו הכמעט-מוחלטת להווה המידי. אדם שאינו ערני לנמרים, לאריות ולזאבים שעשויים להתחבא מאחורי כל סלע ועץ, לא ישרוד את ההווה. מיליוני שנים של אבולוציה עיצבו את היצורים החיים כך שיתמקדו כמעט אך ורק בהווה. וכך, במשך עשרות אלפי שנות חייה המוקדמות של האנושות, ברחנו מהנמרים ורדפנו אחרי האיילים בזמן הווה.

קשה לדעת היכן החלה העסקה שחתמנו עם סבא זמן, וסיפקה לנו כוח בתמורה למדידה ולתיעוד של מעבר השעות והימים. אני מאמין שהתחלנו למדוד זמנים מוקדם מאד בהיסטוריה האנושית, מכיוון שהבנת מושג הזמן וקשירתו לאירועים מחזוריים הביאה לנו ידע, וידע מוביל לכוח: הכוח לשרוד טוב יותר מאחרים ולהעמיד יותר צאצאים שילמדו גם הם לכמת את מעבר הזמן.

זמן המחזור הראשון היה בוודאי קצר, וארך פחות מיממה. בני השבטים הקדומים יכלו לדעת כמה זמן יעבור עד לחשיכה באמצעות מעקב אחר השמש בשמים. זמן המחזור שלהם היה יום אחד. האשה שרצתה לדעת מתי יגיע דם המחזור שיחליש אותה וימשוך טורפים, יכלה לסמן חריצים על מקל בכל לילה. זמן המחזור שלה היה חודש שלם.

הקפיצה הגדולה קדימה אירעה בציביליזציות החקלאיות, המושתתות על הבנה של העבר וחיזוי לעתיד: חקלאי שאינו יודע שבעקבות האביב יבוא הקיץ, ואחריו הסתיו והחורף, לא ידע גם מתי לחרוש את שדהו ומתי לזרוע את הזרעים. פיענוח מחזור הזמנים של עונות השנה ומעקב פעיל אחריו היו נחוצים להצלחת הציביליזציות החקלאיות. זמן המחזור של החקלאים היה שנה אחת בלבד.

הוא לא התקדם בהרבה מאז.

 

זמני-מחזור דתיים

חלק מהדתות ניסו לספק מחזורי זמנים משלהן. אנשי הדת תיעדו את ההיסטוריה וניסו לספק מבט לעתיד – לעתים תכופות עם הפרזות, הגזמות ובדותות – אך הם הצליחו להתמקד בעיקר בעבר, והבטחותיהם קדימה היו מעורפלות או חסרות-תועלת. סטיוארט ברנד, בספרו "השעון של העכשיו הארוך" משתף בדיחה ארוכת-ימים: היהודים טוענים שהמשיח יבוא, ואז ההיסטוריה תיגמר; הנוצרים טוענים שהמשיח יחזור, ואז ההיסטוריה תיגמר; המוסלמים טוענים שהמשיח כבר הגיע – וההיסטוריה חסרת-משמעות. בסופו של דבר, לכולם משותפת אותה ראייה ששמה מאורע אחד בלבד – הגעת המשיח – כבעל משמעות, ומתעלמת מכל היתר . גרוע מכך: מכיוון שאין בנמצא תאריך יעד ממשי להגעת או שיבת המשיח, הרי שבני הדתות האברהמיות ממשיכים ללכת לתוך העתיד כשעיניהם מכוסות במשקפיים שחורות עם חריץ אחד בלבד בצורתו של המשיח.

זהו זמן-מחזור כוזב, שמתארך לתוך העתיד ואינו מסתיים לעולם, ואינו מאפשר לנו לחשוב קדימה באופן שקול. בשונה מזמני המחזור האחרים שתיארתי, הוא גם אינו מועיל לנו. הציידת הסופרת את ימי המחזור החודשי, יודעת שבעוד שבוע יגיע מועד הדימום והיא תתקשה לצאת לציד. האיכר הסופר את ימות וחודשי השנה יודע שעליו להשחיז את כליו לקראת החריש שיתחיל בעוד חודש. אך מה מקבל איש הדת המתכונן לביאת המשיח, בימינו, במהירה, בתקווה, אמן? הוא מכין עצמו למאורע ללא תאריך מוגדר, ולכן אינו משיג מכך דבר. למעשה, הטענה המשתמעת מתוך הדת היא שאין כלל טעם בחשיבה קדימה לעתיד. מה שיקרה יקרה, כאשר יקרה, ברבות הימים, כשיקרה.

יש לציין בנקודה זו לזכות את הדת היהודית, בה השתרש זמן-מחזור חקלאי ארוך יותר של שבע שנים –

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ." – שמות, כ"ג

 

חשיבותו של זמן-המחזור הארוך

את ההשלכות של זמני-המחזור הקצרים שאנו מכירים, ניתן לראות בציביליזציות גדולות ורבות מן העבר, שהיו ואינן עוד. בספרו "התמוטטות" סוקר ג'ארד דיימונד כמה ציביליזציות כאלו. בני אי הפסחא לא הבינו שעליהם לחשוב בזמן מחזור של עצים ואדמה ואוכלוסיות דגים, ולאורך מספר דורות כילו את משאביו הטבעיים של האי. המתיישבים בגרינלנד לא הצליחו לחשוב בזמן מחזור המתייחס לעשבייה ולאקלים המשתנה – ונכחדו לאחר שהעיזים והבקר שהביאו פגעו באקולוגיה של גרינלנד.

הציביליזציות החקלאיות חושבות מטבען בזמני מחזור של שנים ספורות, ומתקשות לעבור לחשיבה במחזורים ארוכים יותר של עשרות ומאות שנים – זמני-המחזור של עצים, אדמה ואבולוציה של אוכלוסיות בעלי-חיים. הציביליזציות החקלאיות פוגעות בכל אלו, משחיתות את סביבתן, ובסופו של דבר מתערערות ומתפוררות בעצמן כאשר הסביבה אינה יכולה לתמוך בהן עוד.

אם אנו כאנושות רוצים להמשיך להתקיים לאורך זמן, הרי שעלינו לעבור לחשיבה בזמני-מחזור ארוכים יותר, של עשרות ומאות שנים. עלינו להתחיל לחשוב לטווח הארוך, לטובתנו ולטובת ילדינו. אך כיצד נוכל לעשות זאת? איך נשריש בתרבות האנושית זמני-מחזור ארוכים כל-כך?

התשובה ברורה, לכל מי שזוכר את תחילת המאמר: עלינו לבקר את העתיד, 'לחזור' אליו בדמיוננו הקולקטיבי, כדי ליצור זמני-מחזור חדשים באורך של עשרות שנים. זוהי המלאכה שעושים סופרי ותסריטאי המדע הבדיוני, והטובים והמפורסמים שבהם יוצרים זמני-מחזור שמשתלבים בתרבות האנושית וגורמים לנו לבחון ולהשוות את עצמנו אל העתיד בכל יום מחדש.

 

זמן מהסרטים

לסיפורי ולסרטי מדע בדיוני יש יכולת מרשימה לעצב מחדש את התודעה החברתית. המחזה R.U.R. משנת 1920, בו טבע הסופר והמחזאי קארל צ'אפק לראשונה את המילה רובוט, החדיר בתרבות המערבית את החשש מרובוטים שישתלטו על האנושות – ממש כשם שעשו במחזה. הסרט "הטרמינייטור" שיצא ב- 1984, קיבע סופית בתרבות המערבית את הפחד מרובוטים. כל אלו עומדים בניגוד ברור לתרבות היפנית, למשל, בה הרובוט אסטרו-בוי הפך לגיבור תרבות בשנת 1952, והטמיע את האהבה לרובוטים מאז ועד היום.

אני מאמין שהסרטים והספרים המשפיעים ביותר הם אלו הכוללים בתוכם תאריכים, מאחר שאלו מעניקים לנו זמני-מחזור שאנו יכולים להתייחס אליהם בכל חשיבה על העתיד. כאשר הגיעה שנת 1984, עיתונאים מסביב לעולם ניסו לפענח האם חזונו של ג'ורג' אורוול התגשם. כאשר הגענו בשבוע האחרון ל- 21 באוקטובר, 2015, בדקו כל ערוצי הטלוויזיה האם התחזיות הטכנולוגיות מ- "בחזרה לעתיד 2" באמת התממשו. וכאשר יגיע תורה של שנת 2029 – השנה בה סקיינט אמורה לשלוט בעולם לפי "הטרמינייטור" – אני מתנבא בביטחון רב שהמומחים לרובוטיקה יקבלו הזמנות להופעות בתקשורת מדי בוקר.

כתוצאה מכל יצירות המדע הבדיוני הללו, האנושות מתחילה ליהנות מזמן-מחזור מסוג חדש ושאפתני: אנו מסתכלים בדמיוננו קדימה לעתיד לתאריכים מוגדרים, ובוחנים בכל פעם האם התגשמו החזונות האפוקליפטיים או האופטימיים שנכתבו עבורם. זמני-המחזור הצנועים יותר ביצירות המדע הבדיוני מתייחסים לעתיד במרחק של כמה עשרות שנים. זמני-המחזור הגרנדיוזים יותר מזנקים קדימה לשנת 2364 (במסע בין כוכבים), לשנת 2800 (בהיפריון של דן סימונס), או אפילו לקץ היקום (בסיפורו הקצר של אייזיק אסימוב: "השאלה האחרונה").

זמני-המחזור הארוכים ביותר – אלו שנאמדים באלפי ובמיליוני שנים – אולי אינם רלוונטיים עבורנו, אך זמני-המחזור הקצרים יותר זוכים להתייחסות ברורה מצד החברה, ומשפיעים על התנהגויותינו בהווה.

 

סיכום

אנו זקוקים לזמני-מחזור חדשים שחורגים בהרבה מאלו שהתפתחו בתרבות האנושית עד כה. קובעי המדיניות מתייחסים אמנם לתחזיות קדימה באורך של עשרות שנים, שנוצרות על-ידי אנליסטים מומחים, אך הציבור הרחב אינו נחשף לרוב לדו"חות מסוג זה. במקום זאת, זמני-המחזור של הציבור נקבעים בחלקם על-ידי ספרי וסרטי מדע בדיוני פופולריים. זמני-המחזור ארוכי-הטווח הללו מעצבים מחדש את תפישת הזמן של האנושות, ומאפשרים לה להתמודד מבעוד מועד עם בעיות קיומיות ארוכות-טווח, כגון קטסטרופות אקולוגיות או התמוטטות חברתית. באותה העת ממש, זמני-המחזור הארוכים מדרבנים את החדשנות החברתית.

אז אם אתם רוצים להציל את האנושות – התחילו לכתוב מדע בדיוני. 

 

Leave a Comment

Filed under Uncategorized