עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016: חלק ראשון

מדי שנה משחרר הפורום הכלכלי העולמי – אחד מגופי המחקר הגדולים והנחשבים ביותר – ניתוח של פריצות-הדרך הטכנולוגיות המבטיחות ביותר לשנה הקרובה. מעבר על הניתוחים מהשנים האחרונות מראה שהם מתרכזים בעיקר בטכנולוגיות שיזכו לתשומת לב ציבורית בשנה הבאה או אחריה, אבל לרוב אינן נכנסות עדיין לשימוש רווח בטווח הקצר. כלומר, פריצות-הדרך עליהן מצביע הפורום מהימנות מספיק כדי שנשתמש בהם כסמן-דרך כללי, אבל יידרשו לפחות חמש שנים, וכנראה יותר, עד שנראה אותן משפיעות באופן ממשי על חיינו.

אז מהן הטכנולוגיות שישנו את חיינו בעוד חמש שנים או יותר? הנה הרשימה של הפורום והפרשנות האישית שלי לכל טכנולוגיה. כשתסיימו לקרוא את הרשימה, תוכלו גם אתם להפוך לכוכבי מסיבות סלון ולספק תחזיות גדולות ומרשימות בנוגע לעתיד. רק זכרו תמיד לציין שמדובר בעוד כמה שנים קדימה!

 

טכנולוגיה פורצת-דרך ראשונה: האינטרנט של הננו-דברים

"המדבר שבכוכב הלכת שלנו אינו למעשה מדבר, אלא גיגאנוסטוטרון, או במילים אחרות מחשב עוצמתי יותר פי טריליון מהמתקן הפרימיטיבי הזה שלך. אבותינו יצרו אותו מהסיבה הפשוטה שכל דבר אחר היה קל מדי עבורם; ביוהרתם הם חשבו להפוך את החול עצמו שמתחת לרגליהם לבעל תבונה."

סטניסלב לם, הקיבריאדה

כאשר כתב סופר המדע הבדיוני סטניסלב לם את סדרת הסיפורים הקצרים שכונסה ביחד בספר אחד – הקיבריאדה – בשנות השישים, הוא הכיר לראשונה לעולם את המונח "אבק חכם". בחזונו של לם, כל גרגר אבק הופך להיות רכיב חישובי הפועל ביחד עם גרגרי אבק אחרים – כלומר, מחשבים אחרים – כך שמדבר שלם יכול להפוך למחשב גדול אחד.

מאז שהתווה לם את הרעיון המקורי לאבק חכם, בחנו אותו גם סופרי מדע בדיוני אחרים כמייקל קריצ'טון וניל סטפנסון, והוא זכה גם למימון ממשי מצד משרד ההגנה בארצות הברית. בזכות אותו מימון הצליחו מדענים ליצור בשנת 2002 התקן הכולל רכיבים חישוביים בסיסיים ומקבל את האנרגיה הדרושה להפעלתו מאור השמש. גודלו של המכשיר? כגודל גרגר אורז ותו לא. אורז חכם. הישג מרשים ללא ספק, אבל רחוק עדיין מחזון האבק החכם.

ההתפתחויות בשנים האחרונות בתחומים רבים ושונים – ובמיוחד בקצירת אנרגיה מהסביבה, באנטנות אלחוטיות וכמובן במזעור חיישנים ורכיבים חישוביים – גורמות לאבק החכם להיראות מיושן. אנו מתחילים ליצור חיישנים קטנים אפילו יותר מגרגרי אבק. החיישנים של השנים הקרובות יגיעו לסדרי-גודל של ננו-מטרים, כלומר מיליארדיות המטר, ויוכלו לקצור אנרגיה מהסביבה כדי להמשיך לתפקד כל הזמן. נמצא אותם בכל לבנה בבניין, על הקירות, בבגדינו ואפילו בתוך גופינו ובאוויר. חלקם יהיו ביולוגים בטבעם – חיידקים שהקוד הגנטי שלהם הונדס מחדש כך שיוכלו לאסוף מידע, לבצע חישובים פשוטים ולדווח על התוצאות. ננו-צינוריות פחמן זעירות שישולבו עם אותם חיידקים יוכלו לשדר את המידע ולתפקד כננו-אנטנות אלחוטיות.

מכיוון שהננו-חיישנים קטנים כל-כך, יש למצוא דרכים זולות לייצר כמות גדולה מהם. למרבה המזל, הננו-חיישנים הביולוגיים – כלומר, חיידקים – זולים בלאו הכי מכיוון שעיקר המאמץ מושקע בתכנון חיידק אחד והינדוסו מחדש. לאחר מכן, אפשר לעודד את החיידק להתרבות וליצור עותקים נוספים של עצמו, כך שעלות הייצור של חיידקים נוספים קרובה לאפס. ומרגע שנגיע לנקודה זו, ניתן יהיה לפזר ננו-חיישנים בכל מקום. גודלם המזערי יוודא שהם יוכלו לאסוף מידע ממיליוני נקודות שונות בגוף האנושי ובסביבתו. כל המידע הזה ייאסף וישודר לרשת המכונה "האינטרנט של הננו-דברים" שתקיף כל גוף אנושי. כולנו נהיה מחוברים… אולי גם אם לא נרצה בכך.

ברור שקיימים עוד אתגרים רבים בדרך לאינטרנט של הננו-דברים, ואחד הגדולים והחשובים שבהם הוא נושא הפרטיות. כאשר החיישנים קטנים יותר מגרגרי אבק, איננו יכולים כלל לדעת כאשר אנו מנוטרים, או כשהם מרחפים באוויר מסביבנו. מי יאסוף את כל המידע הזה? מי יעבד אותו, ומי יפיק ממנו תועלת? האם אפשר בכלל לשמור על פרטיות בעולם בו איננו יכולים לדעת כלל האם החיישנים נמצאים באוויר שמסביבנו? אם להסתמך על הדרך בה אנו מקבלים החלטות בדרך כלל, כנראה שנתחיל לחפש אחר תשובות לשאלות אלו רק כאשר האינטרנט של הננו-דברים תהיה ממש מסביב לפינה.

האם האינטרנט של הדור הבא תתקיים בין חיישנים קטנים יותר מגרגרי חול?

האם האינטרנט של הדור הבא תתקיים בין חיישנים קטנים יותר מגרגרי חול?

 

טכנולוגיה פורצת-דרך שנייה: סוללות מהדור הבא

בגרסה האנגלית של הבלוג כתבתי כבר על ההתפתחויות המרשימות האחרונות ביכולתנו לקצור אנרגיית שמש. אך גם השמש שוקעת מדי פעם, ויש למצוא דרך לאגור את האנרגיה שהופקה לאורך היום כדי שניתן יהיה להשתמש בה גם בלילה או למחרת היום. לשם כך פועלים כיום מדענים רבים כדי להמציא ולשכלל סוללות מסוגים חדשים שיוכלו לאגור מספיק אנרגיה ולשחרר אותה בהספק גבוה מספיק כדי להתניע מפעלים, או אפילו ערים שלמות. הסוללות החדשות מתבססות על נתרן, אלומיניום או אבץ, ואינן מכילות מתכות כבדות או חומרים המזיקים לסביבה. הן אמורות להיות זולות יותר ובטוחות יותר מסוללות הליתיום הנמצאות בשימוש כיום ברכבים חשמליים. והן יתאימו יותר למערכות תמסורת המסתמכות בעיקר על אנרגיית שמש ורוח.

מערכת סוללות כזו לדוגמה אמורה להגיע בקרוב לאינדונזיה, שם נחתם חוזה בין הממשלה לחברת פלואידיק אנרג'י במסגרתו יזכו חמש-מאות כפרים ו- 1.7 מיליון אזרחים באנרגיה מפאנלים סולאריים. לפי החוזה, המערכת תסתמך על סוללות אוויר-אבץ של פלואידיק כדי לאגור מספיק אנרגיה מבלי תלות בתנאי מזג האוויר או בזמן ביממה. לפני חודשיים, באפריל 2016, חתמה החברה על חוזה דומה עם ממשלת מדגסקר, לפיו תספק אנרגיה למאה כפרים באמצעות שימוש בפאנלים סולאריים ובסוללות מתקדמות.

עכשיו, אני מודה ש- "סוללות טובות יותר" לא נשמעות סקסיות כל-כך. אין במונח הזה באזוורדס כמו "ננו" או "הנדסה גנטית". אף על פי כן, כל שיפור בסוללות – ובמיוחד כשהוא גדול כפי שמבטיחים לנו – עומד לשנות את העולם בדרכים שקשה לנו להבין כיום. סוללות יעילות יותר יכולות לאפשר לכפרים להתנתק לחלוטין מקווי החשמל של המדינה ולהסתמך רק על מקורות אנרגיה ברי-קיימא. בדרך-כלל קשה להסתמך על מקורות אנרגיה כאלו כי הם תלויים במזג האוויר, אבל אם אנחנו יכולים לאגור את האנרגיה ביעילות, קל להתמודד עם מצבים בהם הרוח מפסיקה לנשוב או שהשמש מסתתרת מאחורי ענני גשם במשך מספר ימים.

המשמעות היא שגם המדינות העניות ביותר בעולם יתחילו לספק לעצמן אנרגיה גם מבלי להקים תחנות כוח יקרות וקווי מתח גבוה להובלת החשמל. מעבר לכך, קהילות עצמאיות במדינות הללו יוכלו לבחור שלא להסתמך על השלטון הריכוזי והמושחת, אלא להסתמך על עצמן בלבד. כל כפר וכל בית יוכלו ליהנות מאנרגיה שתשמש להפעלת המחשב הביתי, להטענת הטלפונים החכמים, ואפילו להנעת טרקטורים בשדות.

ואלו רק השינויים שאנו יכולים לחזות.

היופי הגדול בסוללות משופרות הוא שהן פותחות את הדרך לטכנולוגיות חדשות שעד היום יכולנו רק לחלום עליהן – ולפעמים לא ידענו אפילו על מה לחלום ומה אפשרי. סוללות יעילות יותר יוכלו לאפשר לרובוטים משוכללים להתנייד בבתים וברחובות, ואולי אפילו יספקו אנרגיה למטוסים חשמליים או לרכבים מעופפים. הדרך עוד רחוקה עד ליישומים מתקדמים שכאלו, אבל אם השיפור בסוללות יימשך – וקשה לראות סיבה שייפסק – השמיים הם הגבול.

האם כך ייראו הכפרים במדגסקר וב כבר בשנים הקרובות?

האם כך ייראו הכפרים במדגסקר ובאינדונזיה כבר בשנים הקרובות? המקור לתמונה: מדגסקר מאטין.

 

טכנולוגיה פורצת-דרך שלישית: הבלוקצ'יין

מהו הבלוקצ'יין? זוהי שאלה שקשה לענות עליה בכמה מאות מילים. למעשה, בספרי החדש (שיצא לאור בקרוב בהוצאת כינרת זמורה דביר, ושמו הזמני הוא "השולטים בעתיד") אני מקצה פרק שלם כדי להסביר אודות הבלוקצ'יין, כך שכל הסבר שאספק כאן יהיה פשטני בהכרח. אבל אם נקצר, הבלוקצ'יין הוא פשוט טכניקה: טכניקה אלגוריתמית ליצירת פנקס רישומים שכל אחד יכול לעיין בו, ושאינו נשמר או מתוחזק על-ידי חברה או מדינה מסוימת. אף על פי כן, הוא מאובטח ברמה הגבוהה ביותר, כך שכמעט בלתי-אפשרי לשנות את הרישומים בפנקס מבלי היתר.

נשמע פשוט, לא? למה פנקס כזה חשוב כל כך? ובכן, שימו עצמכם בנעליו של בנק שמקבל בקשה להעביר כסף לחשבון של לקוח ממדינה אחרת. הבנק צריך לוודא שהבקשה הגיעה באמת מאותו לקוח, שהחשבון לגיטימי, שהבנק שמאחורי החשבון אינו מעורב ברמאויות כלשהן, וכן הלאה וכן הלאה. כתוצאה, העברת כספים בין בנקים במדינות זרות יכולה לארוך יותר משבוע עד שכל הבדיקות מסתיימות, וכמובן שאנו צריכים לשלם עמלה נכבדה על כל עבודת כוח-האדם שהושקעה כדי לאשר את ההעברה.

ועם הבלוקצ'יין? במקרה שבו יש פנקס המשותף לכל הבנקים (ולכל הממשלות) ובו רשומים כל האזרחים, כל החשבונות וכל המוסדות הפיננסיים הרלוונטיים, הרי שהעברה כזו יכולה להתבצע באופן אוטומטי ממש וברמת ודאות גבוהה שלא מדובר ברמאות.

אין פלא שחמישים בנקים גדולים מכל העולם משקיעים הון-עתק בבלוקצ'יין, וחברות הזנק שקמו בשנה האחרונה בתחום זכו להשקעות של יותר ממיליארד דולרים. לפי הערכה של אחד הבנקים הגדולים, יישום מוצלח של טכנולוגיית הבלוקצ'יין יכול לחסוך לבנקים כעשרים מיליארד דולרים בשנה כבר ב- 2022. כלומר, עוד שש שנים.

וזו רק ההתחלה.

הבלוקצ'יין מרגש אותי במיוחד מכיוון שהוא מאפשר למעשה לחתוך את עלויות הטרנסאקציה עד כדי כך שמתחילים לדבר עכשיו על האפשרות ליצור באמצעותו סוג חדש של חברות: חברות ללא עובדים. בלי רואי חשבון, בלי מנהלי כוח-אדם, בלי עורכי-דין. חברת ביטוח חיים המבוססת על הבלוקצ'יין, למשל, יכולה לפעול באופן אוטומטי כמעט לחלוטין: בכל פעם שהאלגוריתמים מגלים שלקוח מסוים נפטר לפי רישומי הממשלה בבלוקצ'יין, הם יכולים לגבות דולר אחד מכל שאר האנשים הרשומים לשירות, ולהעביר אותו ישירות ובאופן מיידי לבני משפחתו של המנוח. ולמה לעצור בחברות ביטוח? גם ממשלות יכולות לעשות אוטומציה של חלק גדול משירותיהן, עד כדי כך שאפילו המיסים הנגבים מכל אזרח יוכלו לעבור, באופן אוטומטי ומבוקר היטב, לאזרחים ולמיזמים הראויים להם. כל הדברים האלו מתחילים להיבחן כיום, ועתיד הבלוקצ'יין נראה מבטיח יותר מאי-פעם. באידיליה, הבלוקצ'יין יכול ליצור כלכלה שיתופית אמיתית, בה הציבור עושה שימוש מיטבי בנכסים ובשירותים מבלי לשלם עמלה לגוף מתווך כלשהו כמו איירבנב או אובר (וראו בנקודה זו את אחד המאמרים הקודמים בבלוג: "למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם").

 

סיכום זמני

אלו שלוש הטכנולוגיות המפציעות הראשונות שמתוארות בדו"ח של הפורום הכלכלי העולמי. בימים הקרובים אפרסם את הטכנולוגיות האחרות ואת התרשמותי מהן. כמו תמיד, תודה על הקריאה!

 

הזכויות לתמונת השער שייכות לפורום הכלכלי העולמי. התמונה צולמה על-ידי יולנדה פלובאכר. ראוי לציין שאיני שייך לפורום בשום צורה שהיא.

Leave a Comment

Filed under השולטים בעתיד, עתידנות, פרטיות, רפואה

איך כלכלת המוניטין תעצב את שוק העבודה

"תודה על שביקרתם אצלנו!" חייכה הנציגה הצעירה לעברנו ביציאה מהאקוואריום רב-הקומות של בוסטון. "תרצו את התמונה שלכם על רקע הדגים במיכלים? שלושים דולרים בלבד!"

"כן!" הגיב הצאצא בן הארבע מיד. "אני רוצה! אני רוצה!"

עצרתי מלכת. "שלושים דולרים?" שאלתי. "בשביל צילום. שכל אחד יכול לצלם בסמארטפון שלו?"

החיוך לא מש מפניה. "עם הלוגו של האקוואריום, אדוני!"

"אני רוצה!" התחנן הילד. "לגן! לגן! להראות לכולם!"

"אה." הבנתי. רכנתי לעברו ודיברתי ישירות אליו. "אז מה, ילד? אפילו אתה כבר הבנת שבעולם של שפע, צריך לעבור לכלכלת המוניטין?"

המוכרת והילד נעצו בי מבטים מבולבלים.

"מה?" שאלו ביחד.

"זה מאד פשוט." הסברתי לשניהם. "אנחנו נהנים כיום מעולם של שפע לפחות בתחום אחד: תיעוד חווייתי. בזכות הסמארטפונים שבכל יד, אנו מצלמים מדי שתי דקות יותר תמונות מכפי שצולמו לאורך כל המאה ה- 19. אנו יכולים לתעד את כל מה שקורה לנו בקלות, במהירות ובחינם. מה שאומר שהמבקרים באקוואריום שלכם כבר לא צריכים אתכם כדי שתצלמו אותם."

"אבל אנשים עדיין קונים את הצילומים שלנו." התנגדה הצעירה. "בשלושים דולרים!"

"לגן!" הסכים הצאצא.

"נכון, אבל מסיבות שונות מבעבר." אמרתי. "פעם, הם היו קונים את הצילומים כי הם לא היו סוחבים איתם מצלמה כבדה, או שפיתוח הצילומים היה מסורבל מדי וחייב אותם ללכת לחנות, להוציא כסף ולבזבז זמן. אז הם העדיפו לקנות מכם את התמונה. היום, הם קונים אותה מסיבה אחרת: כדי להראות שביקרו אצלכם, עם הלוגו המרשים של האקוואריום, ושהיה להם עוד כסף להוציא. זוהי כלכלת המוניטין. כשהשפע נמצא בכל מקום, אנחנו כבני-אדם מחפשים את המחסור. ובמקרה הזה, כשיש שפע של תיעוד חווייתי, וכשאני יכול לראות ביוטיוב את כל הדגים באקוואריום שלכם, מה שמעניין אותי באמת הוא להראות שהייתי כאן. שחוויתי את החוויה הממשית בגופי, במקום להיחשף אליה באחד האמצעים הזולים יותר. זה מה שאתם מוכרים כאן. בדיוק כמו שאולמות קונצרטים עדיין מוכרים ביוקר את החוויה האישית והפיזית של יצירת המוזיקה, למרות שאני יכול לשמוע את התזמורות הטובות בעולם במחשב שלי בכל מקום. אתם מוכרים מוניטין וחוויה אישית."

הילד ניסה להתנגד, אבל המשכתי לדבר מעל לראשו. "אותו דבר קורה גם בסין. שם השוק פרוץ לגמרי לצריבות פירטיות של תקליטורי מוזיקה, ולמרות זאת האמנים מרוויחים שם היטב. איך זה קורה? כי הם עברו לכלכלת המוניטין והחוויה האישית. הם מבינים מראש שהם יראו מעט מאד כסף, אם בכלל, מהתקליטורים שנמכרים ברובם בשוק השחור. אבל מכיוון שהמוזיקה בסין כל-כך זולה, נחשפים הרבה יותר אנשים לכל תקליטור חדש, והאמנים המצליחים זוכים בקהל מעריצים עצום תוך זמן קצר. המעריצים האלו שומעים את המוזיקה של האמן בחינם, אבל הם רוצים יותר מזה: הם רוצים את החוויה האישית לשמוע ולראות אותו מנגן על במה, ובעלי האמצעים מתוכם רוכשים כרטיסים להופעות של אותו אמן. זוהי, שוב, כלכלת המוניטין והחוויה האישית."

המוכרת נראתה הלומה, אבל הילד עדיין ניסה לפתוח את פיו. התמקדתי בו מיד.

"זו גם הסיבה לכך שיש סיכוי טוב שהעבודה שבה תעסוק בעתיד לא תמלא צורך קיומי של בני-אדם. את זה יעשו הרובוטים."

"מה?" שאל. ניכר היה שלא הקדיש עדיין מחשבה ראויה לשוק העבודה העתידי.

"תראה את המוכרת הזו." הצעתי. "אנחנו לא צריכים אותה ואת הצילומים שלה. אף אחד לא צריך אותם כדי לתעד את החוויה מהאקוואריום. בלי להעליב, כמובן."

"זה בסדר." היא אמרה. "אני יודעת את זה. פשוט רוב האנשים לא אומרים לי את זה בפנים, כי יש להם מיומנויות חברתיות."

"רוב האנשים אינם אקדמאים." הבהרתי. "בכל מקרה, את כאן רק כדי לספק לאנשים הרגשה טובה יותר מכפי שהם היו משיגים אילו היו מצלמים את עצמם בסמארטפון. בעולם הקרב אנו עתידים לחוות תקופה של שפע – שפע במזון, שפע בשירותים מצד רובוטים ומחשבים, ואפילו שפע בחינוך דרך קורסים פתוחים באינטרנט. ולמרות כל זאת, עדיין יהיה צורך בעובדים אנושיים כדי לספק חוויה ייחודית שנובעת מכך שבני-אדם ישרתו בני-אדם אחרים – גם אם הם יעשו את העבודה פחות טוב מהרובוטים. זו הסיבה לכך שגם כשיהיו רכבים אוטונומיים – ללא נהג – בכבישים, עדיין נוכל למצוא נהגי מוניות מקצועיים. הם פשוט ידרשו הרבה כסף על השירותים שלהם, לפחות בהשוואה לעלות הנסיעה ברכב ללא-נהג, ויספקו חוויה ייחודית של שירות מצד בן-אדם. או שאני עדיין אעדיף לרכוש עבור אשתי ליום ההולדת שוקולד יקר בעבודת יד, במקום לקנות בסופרמרקט שוקולד טעים אבל סטנדרטי וזול שיוצר על-ידי מכונות בפס הייצור. אני בעצם משלם יותר על המוניטין שאני צובר בעיני אשתי, ופחות על המוצר הפיזי. ואנשים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לשמוע אותי מרצה, למרות שהם יכולים לקרוא את הספרים שלי וללמוד הכל משם. ושוב, הם משלמים על חוויה אישית ועל מוניטין. הם משלמים על מותרות. וככל שניכנס לעולם של שפע, כך יותר אנשים יהיו מוכנים לשלם על המותרות הללו."

הילד הנהן בחכמה בראשו.

"כן אבא." ליטף את כף ידי. "אתה צודק."

"אני יודע." אמרתי.

"הוא יודע." הסכימה המוכרת.

"עכשיו," אמר, "אני יכול בבקשה את הצילום? כי אתה האבא הכי-הכי טוב וחכם בעולם?"

שילמתי. מה אפשר לומר? הילד באמת שולט בכלכלת המוניטין.

 

Leave a Comment

Filed under סיפורים, עתידנות

למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם

ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

 

ב- 2011 פרסמה רייצ'ל בוסמן את ספרה – "מה ששלי שלך: איך הצריכה השיתופית משנה את הדרך בה אנו חיים". אני מאד ממליץ לקרוא את הספר, אבל אם לסכם אותו במשפט אחד (חטא נוראי) מדובר שם על כלכלה שיתופית מהסוג שמזכיר חזון אוטופי: כלכלה שמבוססת על אחווה ולא על תחרות, ועל שיתוף חפצים בין אנשים דרך פלטפורמות קהילתיות.

בעוד מספר חודשים יצא לאור ספרי החדש. עדיין אין לו שם רשמי, אבל השם הזמני הוא "השולטים בעתיד", מכיוון שאני מנסה לפענח בו מי ישלוט בעתיד: הממשלה הריכוזית, התעשייה או הציבור. כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי אופטימי בנוגע לכלכלה השיתופית. חשבתי שהיא יכולה לשחרר את הציבור הרחב מכבלי הממשלה הריכוזית על חוסר היעילות והשחיתויות שבה, ומענקי התעשייה שמעוניינים רק ברווחים כספיים המגיעים לעתים על גב הציבור. חשבתי שהכלכלה השיתופית תביא אותנו לעתיד אוטופי בו לכל אדם יש אינטרס ברור לסייע לאחרים ולשתף אותם בעושר ובאושר העודפים שברשותו.

ואני עדיין מאמין שזה יכול לקרות, אבל זה אינו המצב כיום.

הכלכלה השיתופית שיש לנו היום – או לפחות החברות המציגות עצמן ככלכלה שיתופית – רחוקה מאד מהראייה הנאיבית עמה התחלתי לכתוב את הספר.

רוצים לדעת למה? המשיכו לקרוא.

 

מהי הכלכלה השיתופית?

לפני הכל, בואו נגדיר את מה שקורה בפועל בכלכלה השיתופית. כל מי שמשתתף בכלכלה הזו מציע למסחר את המשאבים הפנויים שברשותו בעלות שבדרך-כלל נמוכה יותר מזו שאנשים שהיו צריכים להקדיש את כל זמנם למתן השירות היו מבקשים. קל לראות איך הכלכלה השיתופית של הרכבים במסגרת אובר, למשל, אמורה לפעול מבחינה זו: יש לי כמה מקומות פנויים ברכב, ואם אני בכל מקרה נוסע לכיוון היעד המבוקש של אחרים, הרי שאני יכול לאסוף אותם בהשקעה מינימלית של זמן ומאמץ. הם מתגמלים אותי באופן כספי, ולכן יש לי תמריץ להמשיך לספק את השירות.

באופן דומה, איירבנב מספקים לאנשים אפשרות להשתמש בחדרים הפנויים שלהם בדירות. אם כבר יש לי את המשאב הזה ואני לא מנצל אותו כי הילדים עזבו את הבית, למשל, אז איירבנב מספקת לי דרך לסחור במשאב הפנוי שלי.

ההגדרה הזו של הכלכלה השיתופית מתאימה גם במקומות פחות אינטואיטיביים. ילפ, למשל, היא כלכלה שיתופית. אני משקיע קצת מאמץ כדי לדרג ולתת ביקורות על כל מקום שאני מגיע אליו, ואני מקבל בתמורה תגים, דרגות ואותות כבוד אחרים כמו הזמנות לאירועים מיוחדים. בווייז אני מדווח על פקקי תנועה בכבישים, ומקבל נקודות שלא שוות כלום לאף אחד – ועדיין מוכן לסכן את חיי בכביש ולשקר שאיני הנהג רק כדי לזכות בהן.

אפשר בהחלט לטעון שגם גוגל נסמכת על סוג של כלכלה שיתופית. לכל פוסט בבלוג שאני כותב, אני מצרף קישורים לבלוגים אחרים ולמאמרים אחרים עליהם אני מסתמך. אני משקיע ממשאב הזמן שלי עוד כמה דקות בהוספת כל הקישורים הללו, מכיוון שפוסט המגובה בקישורים נראה טוב יותר ואמין יותר, כך שאני מתוגמל במוניטין ויש לי תמריץ להמשיך לכתוב פוסטים עם קישורים. בהפשטה גסה, האלגוריתמים של גוגל עוברים בתורם על כל הקישורים בכל האתרים, ושופטים מה רמת החשיבות של כל אתר לפי מספר האתרים האחרים שמקשרים אליו וחשיבותם הם. כל אחד מאיתנו משקיע קצת זמן, וביחד – כולנו מרוויחים מהשירות של גוגל במיפוי האינטרנט.

זוהי, בגדול, הכלכלה השיתופית. היא צפויה רק להמשיך לגדול, מכיוון שהכוחות המניעים אותה ממשיכים להתחזק. אלו כוללים את –

  • הקישוריות גוברת: 95% מאוכלוסיית העולם נהנית מקליטה סלולארית, ומספר המנויים לרשתות הסלולאריות בעולם עולה על שבעה מיליארד. קישוריות מרשימה שכזו חשובה לכלכלה השיתופית מכיוון שהיא מאפשרת לאנשים לשתף משאבים ברזולוציה גבוהה יותר מבחינת זמן. כלומר, אם מתפנה לי המושב ברכב אפילו לעשר דקות, אני יכול לדווח על כך מיד בסמארטפון, ובמידה ויימצא מישהו שמעוניין באותו מושב, הוא יוכל ליצור עמי קשר באופן מיידי.
  • כולנו מחכימים: שיעור יודעי קרוא וכתוב מסביב לעולם מגיע כבר ל- 85% בקרב מבוגרים, ול- 91% בקרב צעירים. כוח זה חשוב במיוחד מכיוון שכדי לקחת חלק בכלכלה השיתופית, אתה צריך להיות בעל יכולת קריאה וכתיבה מינימלית, וכמובן ליהנות מאוריינות טכנולוגית בסיסית.
  • אוטומציה משופרת: חישבו לרגע על אובר ללא אוטומציה – כלומר, ללא עוזר וירטואלי (ווייז) שמנווט את הנהגים בדרכים, או שאוסף נתונים בצורה של כוכבים ודירוגים אודות הנהגים והנוסעים. אובר לא הייתה יכולה להתקיים בלי האוטומציה הזו. ככל שהאוטומציה תשתפר והעוזרים הווירטואליים יגדלו ביכולותיהם, כך נראה מקצועות נוספים עוברים למודלים של כלכלה שיתופית.

הכוחות המניעים הללו מאפשרים את הכלכלה השיתופית, וככל שיתחזקו כך הם אמורים לחזק גם את יכולתו של כל אדם למכור את שירותיו ומשאביו העודפים בכל מקום ובכל זמן. אבל למרות שכלכלה מסוג זה מאפשרת לאנשים להפיק רווחים נוספים ממשאביהם הפנויים, חשוב להבהיר דבר אחד: לחברות שמאפשרות את הכלכלה השיתופית לא באמת אכפת מאיתנו, האזרחים הקטנים.

אני כותב את המשפט הזה, שאמור להיות ברור מאליו בעולם בו אנו חיים, מכיוון שחברות הכלכלה השיתופית כמו אובר ואיירבנב מנסות למכור לנו אשליה לפיה הן יוצרות עולם טוב יותר עבור כולנו מתוך כוונה כמעט אלטרואיסטית, ולכן אנו צריכים לפטור אותן מרגולציות ותקנות שמתקיימות עבור חברות ושווקים אחרים. הפרסומת היפהפייה הזו של איירבנב מדגימה היטב את הנקודה –

 

 

האמת פשוטה יותר: חברות הכלכלה השיתופית כפופות לאותם כללים המחייבים כל חברה אחרת בכלכלה העולמית, וחייבות להראות רווחים משמעותיים (או לפחות את הפוטנציאל לרווחים בשלבים הראשוניים לקיומן) מדי רבעון. הן אינן מחויבות לסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר מאלו של חברות אחרות, וזה בסדר גמור – כל עוד אנחנו מודעים לעובדה הזו ומתייחסים אליהן בהתאם.

בואו נראה מה קורה ברגע שעוזבים את החלום האידיאליסטי שחברות מסוג זה מנסות למכור לנו, ובוחנים את חברות הכלכלה השיתופית באופן שקול יותר לפי פעולותיהן ותוצאות פעולותיהן. ברגע שאנו עושים זאת, קל לזהות מספר כשלים בחזון השיתופי.

 

כשל ראשון: הכלכלה השיתופית אינה משתפת את כולם

קודם כל, קל לראות שהכלכלה השיתופית אינה כל-כך שיתופית. או לפחות, היא אינה כוללנית. מטבען של פלטפורמות שוק בהן חלק מהאנשים מציעים שירותים וחלק משלמים עליהם, אנו רואים שהצרכנים נשארים אנשים פרטיים, בעוד שהמוכרים הופכים למקצוענים. אפשר לראות את התופעה הזו באיביי, בה המצליחים הגדולים הם אלו שמתמקצעים במסחר דרך איביי. אבל אפשר לראות את אותו הדבר גם באיירבנב, בה יש מעמד של מארחי-על (Superhosts) שגורפים את מרבית ההכנסות. האחוז העליון של המארחים המרוויחים מבצע 19% מסך האירוחים בפלטפורמה. אם החלום המקורי דיבר על דיירים שמשתפים בחדר פנוי או בסלון הבית, הרי שכיום כבר התפכחנו משיתוף חדרים. ולראיה, שיתוף החדרים עומד על 12.4% בלבד מסך כל התפוסה של ההשכרות באיירבנב. בניו-יורק בלבד, רק 32% מהמקומות המוצעים הינם חדרים פרטיים, לעומת 66% דירות שלמות המוצעות להשכרה. המשמעות היא שבעליהם של שתי דירות פשוט משכירים אחת מהן דרך איירבנב, תוך כדי שהם עוקפים את כל חוקי העיריה לגבי מיקומים מותרים למיקום מלונות המארחים תיירים, או להגבלת דמי השכירות המקסימליים. כלומר, מי שכבר אמיד בלאו הכי – ממשיך להתעשר יותר בקלות.

 

myths of sharing economy - 1

חלוקת הנכסים המוצעים להשכרה באיירבנב. בצהוב – דירות שלמות; בירוק – חדרים פרטיים; בכחול – חדרים משותפים. המקור.

 

 

באופן דומה, באובר מתחילים כיום לחתור לכינון מעמד של נהגי-על, שיקבלו הטבות משמעותיות על מתן שירותיהם לציבור. למעשה, איירבנב הופכת לחברה שמספקת שירותים שמאפשרים בעיקר לאמידים לעשות עוד הון, ואובר הופכת לחברה שמנהלת באופן ריכוזי נהגי מוניות במשרה מלאה. שתיהן מאפשרות גם לאנשים רגילים לספק שירותים ברבע או בעשירית משרה, אבל הרווחים הגדולים בכלכלה השיתופית יגיעו דווקא לאנשים שמתמקצעים בשירותים שהם מספקים והופכים אותם לעבודתם היומיומית הקבועה.

כאן יש נקודה חשובה: איירבנב ואובר פוגעות אנושות, ויש יאמרו שהן מכחידות למעשה את התעשיות הקיימות של נהגי המוניות והמלונות. אבל נהגי המוניות במשרה מלאה יישארו – הם פשוט יעבדו דרך הפלטפורמה של אובר. ומארחי-העל יישארו גם הם – ושוב, יעבדו דרך הפלטפורמה של איירבנב. מדובר בחברות שמקבלות למעשה מונופול על השווקים האלו, ואינן מחויבות להתנהלות הוגנת כלפי הצרכן, או כלפי האנשים ש- 'עובדים' אצלן. כמובן, אם הציבור לא יהיה מרוצה מאיירבנב, הוא יוכל לעבור למתחרים שלה… אבל איפה הם בדיוק?

וזה מביא אותנו לכשל השני שאנו רואים כיום: הריכוזיות הגדולה של הכוח בכלכלה השיתופית.

 

כשל שני: ריכוזיות גדולה של הכוח

שווקי הכלכלה השיתופית הם שווקים בהם ניתן לראות את התופעה המכונה "המנצח לוקח הכל" (Winner takes all). אין עוד מנוע חיפוש באותו היקף שימוש כמו גוגל – גוגל גדולה בהרבה מיריבותיה כמו יאהו ובינג, והן אינן קרובות להתחרות בה.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר - יאהו ובינג - עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר – יאהו ובינג – עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

 

באופן דומה, אובר משתלטת על שוק המוניות והמתחרה היחידה שלה – ליפט – אינה מתקרבת לעשירית מגודלה. איירבנב רכשה כבר את כל יריבותיה. אמזון ועליבאבא הן שתי ענקיות שמגמדות כל רשת חנויות אחרת בעולם הפיזי. בקיצור, המנצח לוקח הכל.

אבל למה?

קיימות כמה סיבות לתופעת המנצח לוקח הכל –

  1. משוב חיובי: ככל שחברה גדולה יותר, כך היא רוכשת יותר מידע על המשתמשים בשירותיה, ויכולה להתאים את השירותים כך שיספקו להם ערך רב יותר. התאמת השירותים מזרימה לחברה עוד משתמשים, שמספקים לחברה עוד מידע שמאפשר לה להתאים שירותים נוספים שימשכו עוד משתמשים וכן הלאה. אפקט זה פועל באופן מרשים במיוחד בעולם הדיגיטלי, בו משתמשים יכולים לבחור בקלות את ספקי השירותים המוצלחים ביותר.
  2. אפקט הרשת: לפי חוק מטקלף, הערך הטמון ברשת תקשורת פרופורציונלי לריבוע מספר המשתמשים המחוברים לרשת. כדי להסביר את המשמעות, חשבו על המצב הבא: לי יש אוסף של קלאסיקות יווניות עתיקות על המחשב. לשירלי יש כרטיס סאונד מתוחכם. למשה יש אלפי תמונות של חתולים. אם נחבר את כל שלושת המחשבים ברשת, הרי שכולנו נוכל ליהנות מהמשאבים המשותפים, וברגע שיצטרף אדם נוסף, כולנו ניהנה גם מהמשאבים שלו. אבל רק אם כולנו נהיה באותה רשת. במילים אחרות, ככל שהרשת גדולה יותר, כך היא מספקת לנו ערך רב יותר, בעוד שמספר רב של רשתות קטנות רק מסבך את חיינו. התוצאה היא שהמשתמשים נוהרים מטבע הדברים לרשת אחת גדולה לכל שירות, ולא להרבה רשתות קטנות. יש מקום רק לאיירבנב אחת, לאובר אחת וכדומה.
  3. אוטומציה: חברות הענק מסוגלות לספק שירות למספר עצום של לקוחות – מיליארד ויותר, במקרים מסוימים – מבלי שיצטרכו לתגבר את צוותיהן באותה המידה. ווטסאפ, שנרכשה ע"י פייסבוק (שוב, המנצח לוקח הכל) ב- 19 מיליארד דולרים לפני שנתיים, סיפקה שירות ל- 450 מיליון לקוחות. כמה עובדים היו בה? חמישים וחמישה בסך הכל. האוטומציה של השירותים מאפשרת למנצחות הקטנות והחכמות להמשיך לגדול במהירות ולהפוך למנצחות גדולות, מכיוון שחלק גדול מהעבודה מבוצע באופן אוטומטי על-ידי אלגוריתמים, כמעט בלי מגע יד אנוש.
  4. הלקוחות יוצרים תוכן: הדירוגים הם אלו שמאפשרים לכלכלה השיתופית להמשיך להתקיים. חישבו על כך שחברה כמו אובר, אם הייתה קמה לפני עשרים שנים, הייתה צריכה להתקשר לכל לקוח כדי לבקש ממנו חוות דעת על הנהג. כיום, הלקוחות מדרגים בעצמם את הנהגים במהירות וביעילות, ומבלי לחשוב פעמיים. מכיוון שכך, החברות השיתופיות אינן צריכות להגדיל את מספר העובדים שלהן כדי להתמודד עם מספר משתמשים גדול יותר, ולכן הן יכולות להמשיך לגדול בקלות.

המשמעות היא שחברות הנמצאות כיום בתחום הכלכלה השיתופית הן בבחינת מונופול, או קרובות להיות מונופול. וכשחברה הופכת למונופול, היא מגדירה את התנאים. האם גוגל מחויבת לספק לכם את תוצאות החיפוש הטובות ביותר? היא אינה מחויבת לכך, אבל תנאי התחרות בשוק החופשי מדרבנים אותה לעשות כן אחרת המתחרות שלה יעקפו אותה בסיבוב. אבל כשהיא מונופול, אין לה שום תחרות. האם גוגל מספקת לכם את התוצאות במהירות הגבוהה ביותר שהיא יכולה? אולי היא מתעכבת שנייה אחת בהצגת התוצאות, כדי לתת לכם קודם טעימה ארוכה יותר של הפרסומות? אנחנו לא יודעים, ואין שום חוק שמחייב את גוגל לפעול בצורה שתיטיב עם הציבור, גם אם הפכה למונופול.

אתם יכולים לטעון שלא ניתן לבסס מונופולים אמיתיים בעולם הדיגיטלי, בו קל למשתמשים לעבור בין שירותים. אלא שכאשר שירות אחד טוב הרבה יותר משירותים אחרים, וכאשר החברה מאחוריו מספקת אותו כחלק משפע של שירותים מקבילים המשולבים זה בזה, קשה הרבה יותר למשתמשים לעזוב. אם אתם מעוניינים למשל להשתמש ברשת חברתית אחרת כדי להיות בקשר עם כל חבריכם, לאן בדיוק תעזבו? איפה אפשר למצוא מתחרה לפייסבוק שנהנית מאותו מספר משתמשים?

 

כשל שלישי: הכלכלה השיתופית צריכה להניב רווח למנהלי הפלטפורמות

זוהי נקודה שנעים מאד להתעלם ממנה, אבל היא קריטית להבנתנו את הכלכלה השיתופית במצבה כיום: הפלטפורמות דרכן מתואמות מכירת ורכישת השירותים דורשות תחזוקה, ועצם הקמתן מחייבת נטילת סיכון מצד יזמים ומשקיעים. מכיוון שכך, הפלטפורמות צריכות לספק רווח לעומדים מאחוריהן. באיירבנב עושים זאת באמצעות נטילת עמלה של שלושה אחוזים בערך מהמארחים. אובר גובה עמלה של עשרים אחוזים מהנהגים. אבל יש גם פלטפורמות שאינן גובות דבר מהמשתמשים – אז איך הן מצליחות להתקיים?

ילפ היא דוגמה טובה לדילמה כזו. המודל העסקי של ילפ התבסס במקור על פרסומות המופיעות באתר בפני המשתמשים, אלא שפרסומות מכניסות מעט מאד כסף בפני עצמן. ילפ מצאה עצמה נאלצת לחזר אחר בעלי העסקים: בתמורה לתמיכתם באפליקציה בסכומים של מאות דולרים, הציעה ילפ הטבות מסוימות הכוללות את היכולת לערוך את עמוד העסק שלהם בעצמם ובחירת ביקורת אחת חיובית שתופיע בראש עמוד העסק.

עד כאן טוב ויפה, אלא שאנו שומעים מבעלי עסק רבים שנציגי המכירות של ילפ משתמשים בשיטות מכירה אגרסיביות במיוחד – ומדגימים את יכולתם לשלוט ביד רמה בביקורות שבאתר. מארי סיטון, בעלת חנות רהיטים, טוענת שבמהלך התקופה ששילמה לילפ על ניהול האתר, הביקורות השליליות אודותיה הוסרו. מהרגע שהפסיקה לשלם – הביקורות השליליות חזרו להופיע. תלונות דומות מגיעות ממספר רב של מקורות שחלקם מוכנים גם להזדהות. בעל עסק אחר, שאינו מוכן לחשוף את שמו, טען שנציגי המכירות הציעו לו להזיז מטה תמורת תשלום את הביקורות השליליות שקיבל. כאשר התלונן שמדובר בשיטות של המאפיה, הסבירה לו המנהלת שלא מדובר במחיקת ביקורות, אלא בהזזתן בלבד. טענה זו מגוחכת, כמובן, מאחר שכל מי שמכיר את העולם הדיגיטלי יודע היטב שרוב מכריע של הגולשים אינם טורחים לקרוא מעבר לעמוד הראשון של תוצאות החיפוש או הביקורות. הזזת הביקורות השליליות לאזור מרוחק יותר מהעמוד הראשי, מקבילה הלכה למעשה למחיקתן, בהבדל אחד: אם בעל העסק מפסיק לשלם לילפ, החברה יכולה להחזיר את הביקורות השליליות היישר לעמוד הראשי.

ילפ עצמה מעולם לא הודתה בנכונות הטענות הללו, ולכל היותר טענה שבכוונתה לשפר את ההנחיות שמקבלים נציגי השירות על מנת שיימנעו מהבטחות לא-מבוססות. עם זאת, בית המשפט הפדרלי בחן את הסוגייה והגיע למסקנה שילפ אינה מחויבת על פי החוק להציג את כל הביקורות שמעלים המשתמשים לאתר. לשון אחרת, אין לילפ שום מחויבות חוקית לפעול באופן שניתן להגדירו כהוגן כלפי המשתמשים.

דוגמה שלישית היא גוגל. תאמינו או לא, גם גוגל צריכה כסף. לאחרונה התברר שכאשר אתם מחפשים בגוגל אחר מוצרים מסוימים, תוצאות החיפוש ייתנו עדיפות למוצריה של גוגל עצמה. בית המשפט באמריקה בחן את הסוגיה, והגיע למסקנה שאין בעיה חוקית עם כך שחברה תמליץ על מוצריה ולא על מוצרי אחרים. זוהי החלטה הגיונית במצב בו אותה חברה אינה מהווה מונופול, אבל כפי שכבר ראינו גוגל קרובה להשתלט על שוק החיפוש, וכמעט אפשר לומר שמנוע החיפוש שלה מהווה נכס לאומי (ואולי בינלאומי) קריטי. האם לא ראוי לכפוף את גוגל לסטנדרטים גבוהים יותר?

אפשר לשאול את אותן שאלות לגבי ילפ, אובר, איירבנב וענקיות הכלכלה השיתופית האחרות. כל אלו כובשות את השווקים בתחומן. אנו יודעים שהשוק החופשי מבוסס על תחרות, אבל לא מסתמנת הצלחה בהעמדת תחרות הולמת בפני חברות אלו. המשמעות היא שהן אינן חוששות לפגוע – בעדינות ובשקט, כמובן – בלקוחותיהן כדי להפיק רווחים נוספים.

 

כשל רביעי: חוסר באחריות ציבורית

המשמעות של כל מה שכתבתי עד עתה היא שהכלכלה השיתופית, בניגוד לכל מה שהיינו רוצים להאמין, מובילה לריכוזיות עצומה של כוח בידי מספר קטן של חברות. לחברות אלו אין אחריות לפי חוק כלפי הציבור. לא לגוגל, לא לאובר, לא לאיירבנב. האחריות היחידה שלהן היא כלפי בעלי המניות או המייסדים שלהן, שדוחפים לרווח גדול יותר כל הזמן.

כאשר מדובר בחברות שנהנות מריכוזיות גדולה כל-כך של כוח בידיהן, חוסר האחריות הציבורית שלהן מפחיד ממש. והכוח הזה משמש אותן גם במאבק כנגד יכולתו של הממשל לכפות עליהן צעדים שיפגעו בהן. אובר ואיירבנב נאבקים בעיריות ובממשלות בכל רחבי העולם, בהצלחה לא-מבוטלת. אובר גם לא מהססת להשתמש בטריקים מלוכלכים, וכאשר נתקלה במפקח בווירג'יניה שהתנגד להפרות החוק שלה, היא הפיצה את פרטי הקשר האישיים שלו לכל המשתמשים בשירות במדינה כדי להפעיל עליו לחץ. וכמובן, לחברות כלכלה שיתופית אחרות כמו גוגל ופייסבוק יש כוח עצום לשלוט בזרימת המידע. לאחרונה למדנו שפייסבוק העדיפה לפרסם ידיעות מעיתונים ליברליים על פני ידיעות מעיתונים קונסרבטיביים – ודבר זה בוודאי הביא להטיה של דעת הציבור. גוגל יכולה לעשות דבר דומה, ואף אחד לא יגיד לה לא. אנחנו אפילו לא יודעים איך האלגוריתמים של גוגל עובדים – הכל סוד מסחרי כמוס.

שיהיה ברור: הצרות האלו נוגעות בכל החברות בשוק הדיגיטלי, מכיוון ששוק כזה נוטה לתופעת "המנצח לוקח הכל". אלא שהחברות המכנות את עצמן "כלכלה שיתופית" כיום מפחידות אותי במיוחד מכיוון שהן מתחפשות לכבש בפרוות זאב. מצד אחד הן טוענות שהן מייצגות את הציבור האמיתי – את האנשים הקטנים – ולכן אין צורך לבקר את מהלכיהן ואין מקום להתנגד להן. מצד שני הן חותרות בדיוק כמו כל חברה אחרת להגדלת רווחיהן שעוברים ישירות לבעלי-הכוח, ואינן חושפות את האסטרטגיות ואת האלגוריתמים שבבסיסן לבחינה.

במדינה בה בעלי ההון משפיעים יותר ויותר על קבלת ההחלטות, כוחו של הציבור על השלטון הולך ומתמעט. ואם זה לא מפחיד אתכם, אז אני מקנא בכם על אמונכם בחברות הכלכלה השיתופית, אבל חייב לשאול: גם אם אובר, איירבנב וילפ הינן צדיקות הדור ושואפות רק לסייע לציבור – מה יקרה כאשר יקומו חברות דומות שיצליחו יותר, אבל לא יהססו להשפיע על המחוקק או לפגוע בציבור לצרכיהן האנוכיים, כל עוד הן מסוגלות לעשות זאת בשקט-בשקט?

 

אז מה עושים?

מכל מה שאמרתי אתם עלולים להבין שאני מתנגד לכלכלה השיתופית, ולא כך הוא. אני מאמין שיש לה פוטנציאל עצום לקדם את האנושות, ואנו מתחילים לראות את הפוטנציאל מתממש כבר היום. העובדה שאובר ואיירבנב מאפשרות אפילו לחלק מהמשתמשים לנצל את המשאבים הפנויים שלהם, למשל, מספקת ערך עצום לכולם. בכלכלה שיתופית אידיאלית, כל הרכבים שעל הכביש מלאים בנוסעים, ולכן אין שום בזבוז דלק, או תנועה בכבישים או רכישת מכוניות שלא לצורך. בכלכלה שיתופית מלאה, אנשים עושים שימוש מלא בבתים שלהם, ולא רק בחדר או שניים. בכלכלה שיתופית של אנרגיה, החשמל שחלק מהאזרחים יקצרו מהשמש ומשבשבות רוח יעבור לאלו שצריכים אותו באותו הרגע.

הפוטנציאל הוא עצום, אבל אי-אפשר להתעלם גם מהצורך לעשות רגולציה על החברות שמנהלות את הפלטפורמות השיתופיות, ושזוכות בכוח האמיתי בסופו של דבר.

אז איך פותרים את הבעיות הללו?

 

פתרונות

קודם כל, צריך להבין שאין פתרונות קסם למצב הקיים. חברות הכלכלה השיתופית מספקות ערך גדול לכלכלה הקיימת, ולכן כל פתרון שעלול להפריע למודל העסקי שלהם יכול גם לפגוע בנהנים מהשירותים. מצד שני, ברור שיש חשיבות גדולה גם לנסות לצמצם את הכוח של החברות. איך עושים זאת?

הנה כמה הצעות, ואשמח לקרוא עוד בתגובות.

קודם כל, עלינו לבחון את בעיית המונופולים – "המנצח לוקח הכל" – בשווקים הדיגיטליים. אפשרות אחת היא לאסור בחוק על ענקיות לרכוש את מתחרותיהן הקטנות יותר, אם מסתמן שהרכישה תעודד מונופול שיפגע בציבור. בדרך זו, אנו עשויים להצליח ביצירת מספר רשתות מתחרות, שכל אחת מהן מנסה להציע שירות זול יותר ויעיל יותר מרעותיה. הצד השלילי של הפתרון ברור: מספר רשתות מתחרות נוחות פחות לציבור מרשת אחת גדולה.

פתרון אפשרי שני הוא לדרוש מהחברות שכבר הפכו למנצחות גדולות לחשוף את האלגוריתמים שלהם לעיני הציבור. זה חשוב מכיוון שהחברות הללו אינן עומדות כיום לבחינה כזו, ולכן האלגוריתמים שלהן יכולים להשפיע על הציבור בדרכים שונות שהציבור לא הסכים להן. כאשר אתם מזמינים אובר, למשל, מי ערב לכם שהחברה מספקת לכם את אותו שירות שהיא מספקת לאחרים – למשל, לנוצרים או לשחורים? באופן דומה, כאשר גוגל מכווננת את שירותי החיפוש שלה כך שימליצו על מוצריה שלה, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שהיא אינה מטה את החיפושים גם לטובת או לרעת פוליטיקאים מסוימים שפועלים לטובתה?

אם זה נשמע לכם מופרך, קחו בחשבון שאחת השאלות שהפנו עובדי פייסבוק למארק צוקרברג לפני חודש הייתה האם לפייסבוק יש חובה מוסרית לעצור את עלייתו של דונלד טרמפ. צוקרברג השיב שפייסבוק לעולם לא תעשה זאת, כמובן. אלא שהעובדה היא שיש לפייסבוק כוח עצום להשפיע על הבחירות באמצעות כוונון האלגוריתמים שמנתבים את הידיעות ברשת החברתית. צוקרברג יכול בקלות יחסית לגרום לידיעות על טרמפ להופיע בתדירות נמוכה יותר, או לשמור על מצביעי טרמפ מבודדים קצת יותר. כל עוד יעשה זאת באופן עדין ולא-מורגש, איש לא יבחין בכך. כך, חברות כלכלה שיתופית יכולות להשפיע על חיינו באופן קיצוני – מבלי שנבין זאת אפילו.

שלישית, עלינו לחתור לשקיפות מלאה בנוגע להשפעת החברות על הפוליטיקאים. חברות הכלכלה השיתופית מוציאות הון תועפות על לובינג בכל המדינות בהן הן פועלות. אנחנו, כציבור, זכאים לדעת כיצד הן פועלות מול נציגינו. חברת הכנסת סתיו שפיר חותרת לכיוון הזה, ולפחות מהבחינה הזו אני תומך בה לגמרי.

 

 

סיכום

רגע לפני הסוף, אני חש שאני חייב לכם, הקוראים, התנצלות: אני יודע שזאת בוודאי הייתה רשומה מדכאת. אני אישית התאכזבתי מאד לגלות שהכלכלה השיתופית עדיין לא הגיעה למקום בו היא פועלת לגמרי לטובת הציבור ונשלטת על-ידי הציבור.

אבל זה לא חייב להיות המצב.

בספרי הבא, שיצא לאור בעוד מספר חודשים בהוצאת כינרת זמורה דביר, אני מתאר את הטכנולוגיות החדשות שמתחילות לצמוח ואמורות לאפשר תיאום ושיתוף פעולה בין ההמונים מבלי צורך במתווכים שזוכים בכוח בתהליך. טכנולוגיית הבלוקצ'יין במיוחד תוארה על-ידי מארק אנדריסן, אחד היזמים והמשקיעים החשובים ביותר בעמק הסיליקון, כהמצאה החשובה ביותר מאז האינטרנט. הבלוקצ'יין אמור לעזור לנו להיפטר מכל המתווכים – מאובר, מאיירבנב, מילפ ורבים אחרים – ובכך להמשיך לנהל כלכלה שיתופית, אבל מבלי להעניק כוח גדול כל-כך למתווך. אם אתם רוצים לעוד שנה, רשמו בבקשה לפניכם: כולם ידברו על הבלוקצ'יין, ואף אחד עוד לא ממש ידע מה לעשות איתו.

אנחנו צריכים רק להמשיך ולחשוק שיניים עוד קצת, והכלכלה השיתופית האמיתית, זו שתעניק את הכוח לכם ולכולנו, עוד תגיע.

 

ושוב – למקרה שהחמצתם בתחילת הרשומה – ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

8 Comments

Filed under הרשתות החברתיות, השולטים בעתיד, ספקנות, עתידנות

הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

"נזמין עוד פיצה?" הצעתי לאריק.

הוא רק נענע בראשו בשתיקה. היה ברור שמשהו מטריד אותו, טרדה גדולה כל כך שאפילו הפיצה בפלאטברד קומפאני, מסעדת הפיצריות הטובה ביותר ברוד איילנד, ואולי ביקום הידוע, לא יכולה להביא לה תקנה.

"מה מטריד אותך?" שאלתי לבסוף.

"זה הבוט." הוא התפרץ. "הבוט הארור הזה. הוא עומד לקחת לי את העבודה."

"אין לך עבודה." הזכרתי לו. "אתה מתרגל בקורס באוניברסיטה, ובקושי יש לך כסף לאוכל."

"טוב, אבל לפחות זאת עבודה." אמר במרמור. "ותכף גם היא נעלמת לי. שמעת שבמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה הצליחו להחליף את אחד המתרגלים בבוט – בבינה מלאכותית – ואף אחד מהסטודנטים לא שם לב?"

"כן," נזכרתי. "זה קרה בסמסטר האחרון. איך קראו לבוט ההוא?"

"קוראים לה ג'יל." אמר. "ג'יל ווטסון, כי היא מבוססת על אותו מנוע בינה מלאכותית בשם ווטסון שיבמ פיתחו לפני כמה שנים, ושיודע להתווכח עם אנשים, לעשות סקירות ספרות מדעיות ואפילו לספק ייעוץ משפטי. אז עכשיו הוא גם יכול לתרגל סטודנטים טוב יותר ממתרגל אנושי. והם אפילו לא שמים לב!"

"איך זה יכול להיות?" ניסיתי להבין.

"זה קרה בקורס על בינה מלאכותית, שהעביר פרופ' אשוק גוהל." הסביר אריק. "הוא ראה שהמתרגלים בקורס נקברים מתחת לעומס הפניות והשאלות מצד הסטודנטים, אז החליט לאמן בינה מלאכותית כדי להקל עליהם ולהוריד מהעומס. גוהל נתן לבינה המלאכותית לקרוא ארבעים-אלף שאלות, תשובות והערות שכתבו סטודנטים ומתרגלים בפורום של הקורס, ואימן אותה לענות באופן דומה על שאלות חדשות מצד סטודנטים."

"נו, והיא הצליחה?" שאלתי.

"בקלות." נאנח. "בלי לחשוב פעמיים, או אפילו פעם אחת. היא ענתה לכל השאלות של הסטודנטים, ואף אחד לא הבין שמדובר בבינה מלאכותית. היו אפילו דיבורים בין הסטודנטים לבחור בה כמתרגלת מצטיינת."

"ולמה זה כל-כך רע?" שאלתי. "הרי היא הורידה את עומס העבודה לכל המתרגלים האנושיים והסטודנטים יצאו מרוצים. במי זה פוגע, בסך הכל?"

הוא לטש בי מבט ארוך. "זה פוגע באלו מאיתנו שצריכים עבודה כדי להתקיים." הבהיר. "הרי בעוד שנה-שנתיים, כשמתרגלים אוטומטיים כאלו יהיו בכל קורס, יהיו פחות משרות פתוחות למתרגלים אנושיים."

"אתה צריך לחשוב על זה אחרת." אמרתי. "הצד החיובי הוא שעדיין יש מקום למתרגלים אנושיים, כל עוד הם יודעים לעבוד עם המתרגלים הממוחשבים. המחשב הרי לא יודע לענות על כל השאלות, ופה ושם צריך גם שיקול דעת אנושי. אז תמיד יהיה מקום למתרגל אנושי, אבל הוא יצטרך פשוט להיות הטוב ביותר: להפעיל כמה מתרגלים אוטומטיים בו זמנית שיתמודדו עם השאלות הרגילות ויעבירו לו רק את השאלות המורכבות והמוזרות ביותר. הוא יצטרך לדעת לעבוד עם מחשבים ובינה מלאכותית, להיות בעל יחסי אנוש טובים כדי לפתור מצבים מורכבים, ולהיות אחראי מספיק כדי לעשות את כל הדברים האלו. ונכון, תהיה תחרות גדולה על המקום הבודד הזה, אבל אני בטוח שתצליח!"

אריק לא נראה משוכנע. הרגשתי שזה הזמן להגביר את העידוד.

"וחוץ מזה, אתה תמיד יכול להחליף מקצוע. למשל, ללכת להיות פסיכולוג…"

"יש כבר חברות שמספקות שירותים פסיכולוגיים דרך האינטרנט, בשיחות טקסט." אמר. "זה עובד די טוב, מסתבר. רוצה להתערב שבוטים יוכלו לעשות גם את זה תוך כמה שנים? אז תתכונן להגיד שלום לחלק גדול מהפסיכולוגים."

"או אולי אתה יכול לכתוב ספרים…" ניסיתי.

"בינה מלאכותית הצליחה בתחילת השנה לכתוב ספר שלם, שעבר את הסיבוב הראשון בתחרות ספרות יפנית." קבע.

"או לכתוב נאומים פוליטיים…"

"מחשבים עושים גם את זה היום."

"טוב," התעצבנתי. "אז תהיה מוכר פרחים ודי!"

"פייסבוק פותחים עכשיו שירות בוטים, שיאפשרו לכל אדם לדבר איתם ברשת ולהזמין דרכם אוכל, פרחים וכל מיני מוצרים אחרים." קבע ביאוש.  "מה נשאר לבני-האדם, אני שואל אותך?"

"ובכן," חככתי בדעתי, "בטח יש עוד דברים שאנחנו יכולים לעשות. אתה רואה, למשל, את הבחורה ההיא בקצה הבר? חמודה, נכון? שמת לב שהיא עושה לך עיניים כבר איזה חצי-שעה?"

הוא עקב אחר מבטי. "כן." אמר, והקמטים שבמצחו החלו להתמסמס.

"תחשוב על זה." המשכתי. "היא בטח מעוניינת, אבל לא יודעת איך לגשת אליך."

הוא חשב על זה. "היא בטח לא יודעת מה להגיד לי." אמר.

הנהנתי בהסכמה.

"היא לא יודעת מה ימשוך את תשומת הלב שלי הכי טוב." המשיך.

"בדיוק!" אמרתי.

"היא צריכה עזרה." קבע בשפתיים חשוקות. "ואני בדיוק האיש שיכול לעזור לה!"

הוא קם בהחלטיות, וצעד בנחישות לכיוון היציאה.

"לאן אתה הולך?" קראתי אחריו. "היא ממש כאן!"

הוא הסתובב אלי, ואני התכווצתי כשראיתי את עיניו בוהקות.

"אפשר לפתור את הבעיה הזו עם בוט." אמר, רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת. "ואני עומד לעשות את זה."

חזרתי לשבת, והרמתי את כוסי במחוות ניחומים לבחורה בצד השני של הבר. היא עוד לא יודעת, אבל בקרוב בוטים יוכלו להחליף את בני-האדם בעוד תפקיד.

 

 

7 Comments

Filed under חינוך, עתידנות

הסיבה האמיתית לאובדן הפרטיות של כולנו

"את לא מבינה," דיבר החייל שישב לידי ברכבת לתוך הטלפון שלו, כשידו רועדת, "הם מסוכנים. ממש מסוכנים. את צריכה למצוא מקום מקלט! צאי לאמא שלך, ודברי איתי ברגע שתגיעי לשם בשלום."

הוא ניתק את השיחה, ואחז את הטלפון בשתי ידיו על ברכיו. יכולתי לראות את טיפות הזיעה הקטנות על מצחו.

"הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?" ניסיתי להתעניין בנימוס.

הוא פנה אלי במבט מבוהל. "שמעת על מה שקרה ללינקדאין?" שאל.

"קצת." אמרתי. "מה בדיוק? מה הם עשו עכשיו?"

"זה לא מה שהם עשו, זה מה שעשו להם." הוא נאנק, וראשו צנח בין כפות ידיו. "לא שמעת שלינקדאין נפרצו? מאה ושבעה-עשר מיליון סיסמאות מוצפנות של משתמשים נמכרות עכשיו לכל מי שיכול לשלם אלפיים דולרים בסך הכל עליהן, ומספרים שפורצים שעברו על הסיסמאות המוצפנות האלו הצליחו לחשוף תשעים אחוזים מהן. זה אומר שהחשבונות של יותר ממאה מיליון משתמשים פתוחים עכשיו. ואני בדיוק חזרתי מאפגניסטן. אתה מבין מה זה אומר?"

"לא." אמרתי. "מה?"

"נלחמתי שם בטליבאן, ועכשיו הם יודעים מי אני." הוא גנח. "הייתי עם תגית עם השם שלי כל הזמן על המדים, וכל אפגני שירצה להתנקם בי בטח כבר מצא את הסיסמא שלי, ויודע איפה אני גר לפי הפרטים האישיים שבחשבון שלי. הם יודעים מי אשתי. הם יודעים איך להגיע אלינו הביתה!"

"אה." אמרתי. "זה העולם ללא הפרטיות שכולנו חוששים ממנו בעתיד. אבל זה בסדר. הם לא ימצאו את אשתך."

הוא הרים אלי את מבטו באומללות. "למה לא?"

"כי הפריצה המקורית התרחשה כבר לפני ארבע שנים, ב- 2012." הסברתי. "פשוט לא הבינו עד כמה היא הייתה חמורה בזמנו. חשבו שרק שישה וחצי מיליון סיסמאות נגנבו. עכשיו מסתבר שכל הסיסמאות האלו היו ברשות האקרים רוסים כל הזמן הזה, ולמרות שיכול להיות שבאמת השתמשו בהן בזמן הזה – אולי הם מכרו אותן כבר לסינים, או לדאע"ש, או למוקדי-כוח אחרים – אתה עדיין יכול להירגע, בתנאי ששינית את הסיסמא."

"באמת שיניתי אותה." הוא אמר. "נדמה לי שב- 2013."

"אז אתה רואה? הכל בסדר." הרגעתי אותו. "או ליתר דיוק, בסדר-מספיק, כי הפרשייה הזו צריכה ללמד את כולנו לקח חשוב: אין יותר פרטיות אמיתית בעולם. תבין שלאחת החברות המאובטחות ביותר בעולם הייתה פריצה שכזו, שלא נחשפה יותר מארבע שנים. עכשיו חשוב ותגיד לי בעצמך: מה הסיכוי שחלק גדול ממאגרי המידע בעולם לא נפרצו עדיין בשקט-בשקט על-ידי גורמי מודיעין של מדינות כמו רוסיה, סין, או אפילו ארצות-הברית?"

הוא חשב לרגע. "אפס?" ניסה.

"זה גם מה שנראה לי." אמרתי. "הרי סנואדן הצליח לגנוב כמויות עצומות של מידע מסוכנות הביטחון הלאומית של ארצות הברית, ואף אחד לא היה מודע אפילו לכך שהמידע הזה נעלם עד שהוא בישר על כך בעצמו. וזה עוד אזרח שרק הרגיש מודאג לגבי מה שהסוכנות עושה. מה הסיכוי שהסינים לא הצליחו לשחד אחרים בתוך הסוכנות כדי שיעבירו להם את המידע? או שארצות-הברית לא מצאה סוכנים משלה בקהילה הרוסית, הסינית ובכל מקום בעולם? רוב הסיכויים שכל המידע הזה עלינו – לא רק סיסמאות, אלא גם פרטים מזהים, מקום מגורים וכל היתר – כבר נמצא בידיים של הממשלות הגדולות מסביב לעולם. וכן, אולי אפילו גם בידיים של דאע"ש, למרות שזה קצת פחות סביר כי הם פחות מתקדמים טכנולוגית. אבל יום אחד, סנואדן הרוסי או הסיני ישחרר גם את המידע הזה לוויקיליקס, ופתאום כולנו נדע הכל על כולם."

"אבל רק מהתקופה בה המידע הזה נאסף." אמר.

"נכון." הודיתי. "לכן אני טוען שכולנו איבדנו את הפרטיות ההיסטורית שלנו – כלומר, גם אם יקומו פתאום חוקים חדשים להגנה על המידע הפרטי, עדיין חלק גדול מהמידע הזה מסתובב כבר בעולם, אבל הוא תקף רק לזמן בו נאסף. קרוב לוודאי שכבר היום יכולים שירותי המודיעין השונים להרכיב פרופילים מרשימים על חלק גדול מהאנשים בעולם, אבל רק לפי המידע שאספו באותו הזמן. כך שאפילו אם דאע"ש באמת השיגו את הסיסמאות האלו, ואפילו אם הספיקו לפרוץ לפרופיל שלך בתקופה שבין 2012 ל- 2013 ולחלץ עליך נתונים מבלי ידיעתך, השאלה הגדולה היא האם בכלל היית נשוי באותו הזמן."

"כן." אמר. "אבל לאקסית שלי, בבית הקודם. זה אומר שיכול להיות שדאע"ש יכולים להגיע אליה?"

"בהינתן כל ההנחות האלו, כן." אמרתי. "אולי כדאי שתתקשר אליה להזהיר אותה?"

הוא הרהר לרגע, ואז משך בכתפיו.

"זה בסדר." אמר. "היא תסתדר."

 

7 Comments

Filed under עתידנות, פוליטיקה, פרטיות

רוצים מקצוע לעתיד? למדו להיות נחמדים

 

"שלום אדוני!" בירך אותי נהג האובר שלי בחיוך רחב. "אני מבין שאתה רוצה להגיע לאוניברסיטה. בבקשה, היכנס! אפשר לכבד אותך בבקבוק מים מינרלים? או אולי בשקית חטיפים? יש לך ליד הדלת."

"אה, תודה." אמרתי. סרקתי את התקרה בעיניי. לא, אין מצלמה נסתרת. "אתה מאד נחמד. מאד, מאד נחמד."

"כן." הוא חייך. היה ברור שהבין את חששותיי, "זה משתלם לי. אני מקבל דירוגים טובים מהלקוחות, והאלגוריתם של אובר מפנה אליי עוד לקוחות. פשוט משתלם להיות נחמד."

"אה." הבנתי. "כמו שמתחיל לקרות גם אצל רופאים ורואי חשבון ועורכי דין?"

"באמת?" הוא הסב לרגע את מבטו מהכביש. "זה יהיה שינוי… נחמד."

"בהחלט." אמרתי. "העניין הוא שמקצועות בתעשיית הידע – כלומר, מקצועות שדורשים מעבר על מידע והפקת תובנות – מתחילים לעבור אוטומציה. כלומר, לשלב בתוכם בינה מלאכותית שעושה חלק מהעבודה. ואז העוסקים בהם מתחילים להיות נחמדים ואדיבים יותר ללקוחות."

"קח לדוגמה את אובר." החוויתי בידי לסמארטפון שהיה מחובר ללוח המחוונים. "אובר נסמכים על בינה מלאכותית שמחליפה את הידע שנהג המונית היה צריך לרכוש בעבר. לפני עשור בלבד, נהגי מוניות היו צריכים להכיר את העיר כמו את כפות ידיהם. כדי לקבל רישיון לנווט מונית ברחובות לונדון, היו צריכים הנהגים לשנן יותר מעשרים-אלף רחובות – מטלה שגרמה למרכזי הזיכרון במוחותיהם לגדול. ולונדון היא אולי דוגמה קיצונית, אבל נהג מונית שלא היה מכיר היטב את סביבתו לפני עשר שנים, לא היה מצליח להביא את הנוסע שלו למקום חפצו בזמן."

"והיום יש לנו GPS." אמר הנהג.

GPS Professions future

"נכון." הסכמתי, "אבל לא רק GPS. מערכת המיקום הלווייני בפני עצמה רק אומרת לך איפה אתה. אפליקציות מתוחכמות יותר, כמו ווייז והמפות של גוגל, מראות לך גם באלו דרכים ורחובות אתה צריך לנסוע כדי להגיע במהירות ליעד. אתה אומר להן לאן אתה רוצה להגיע, והן מסבירות לך בכל שלב מהדרך מה לעשות. אלו בינות מלאכותיות, או עוזרים וירטואליים, שמאפשרות לכל אדם להיות נהג מונית. אתה יכול להיות זר מוחלט, ועדיין לנווט ברמה גבוהה בעיר. למעשה, הבינה המלאכותית השוותה את פני המשחק בתחום המוניות, כי היא הורידה למינימום את רמת המיומנות הנדרשת כדי לנהוג במונית. אז איך יכול נהג מונית עדיין להתבלט ולזכות ביתרון על פני אחרים, בעולם בו כל נהגי המוניות מגיעים ליעד באותה מהירות?"

"הוא חייב להיות נחמד." חייך הנהג. תהיתי לעצמי אם הוא בכלל מפסיק לחייך אי-פעם.

 "בדיוק. והנוסעים מדרגים כל נהג לפי הנחמדות, החביבות והאמינות שלו כל הזמן, ומעבירים את הדירוג לאובר. החברה משתפת את הדירוג הזה מראש עם כל הנוסעים הפוטנציאליים, ואפילו יכולה לבחור להפסיק לעבוד עם נהגים שאינם נחמדים."

"ואיך כל זה קשור לעורכי דין, לרופאים ולרואי חשבון?" שאל הנהג.

"אנחנו מתחילים לראות תופעה דומה גם במקצועות אחרים שנסמכים על ידע." הסברתי. "למשל, רק בשבוע האחרון הגיעה לכותרות בינה מלאכותית חדשה, שמתחילה לעבוד במשרד גדול של עורכי דין. היא מסוגלת לקרוא ולהבין אנגלית, וכששואלים אותה שאלות משפטיות היא עורכת מחקר באמצעות קריאת מאות-אלפי מאמרים ותקדימים תוך שניות ומפיקה תשובות אפשריות עם הסברים אודות הדרך בה הגיעה לכל תשובה. והיא גם לומדת מניסיון, וכך משתפרת ככל שעובדים איתה יותר."

"אז אולי לא נצטרך בסוף בכלל עורכי דין?" התרחב חיוכו של הנהג.

"זה בהחלט ייתכן, אבל לתמורה כזו יידרשו עוד שנים ארוכות." אמרתי. "ועד אז, נראה מנועי בינה מלאכותית שיציעו ייעוץ משפטי באינטרנט, בוודאי. ייעוץ כזה עשוי להספיק למקרים פשוטים יחסית, אבל במקרים המורכבים רוב האנשים עדיין ירצו עורך-דין בשר ודם שיסביר להם מה עליהם לעשות וייצג אותם בבית המשפט. עורכי-דין כבר לא ייבררו לפי גודל המשרד שלהם – כי פעם גודל המשרד היה קובע כמה סטאז'רים אתה יכול להעסיק כדי שיעברו על תקדימים וחומרים משפטיים אחרים, אבל בקרוב הבינה המלאכותית תוכל לעשות את כל זה. עורכי-דין גם לא ייבררו בעיקר לפי המיומנות שלהם, כי הבינה המלאכותית תספק להם חלק גדול מהידע שהם צריכים עבור כל מקרה. אז לפי מה ייבררו עורכי-הדין בעיני הלקוחות, אם כולם שווים ברמת הידע והיכולות?"

"לפי הנחמדות?" ניחש הנהג.

"בדיוק. לפי רמת השירות ללקוח, לפי החיוך בכניסה למשרד, לפי כוס התה שהם מגישים למי שבא אליהם. לפי היכולת שלהם להסביר את המתרחש בבית המשפט, ולהתייחס לכל לקוח כאילו היה אדם הראוי לכבוד, ולא שק מזומנים."

"ואותו דבר יקרה גם עם רופאים ורואי חשבון?" שאל.

professions of the future automation medical doctor

"זה קורה כבר היום." אמרתי. "ראיית החשבון מתחילה להיעשות קלה יותר מאי-פעם בזכות האוטומציה – בזכות תוכנות שיכולות לעשות את העבודה בקלות יחסית. וכך, רואי חשבון צריכים להיות נחמדים יותר מאי-פעם. ובקרוב נראה תופעה דומה מתרחשת גם במקצועות הרפואה. כאשר הבינה המלאכותית תוכל להביא כל רופא לרמת ידע שווה, הרופאים ייבררו ביניהם רק לפי היחס שלהם לחולה. החולים יעדיפו לזרום לרופאים הנחמדים יותר. למעשה, האנשים שמטפלים בחולים לא יהיו חייבים אפילו להבין לעומק ברפואה, ממש כפי שנהגי המוניות של היום אינם חייבים להכיר באמת את הכבישים בעיר. במקום זאת, המטפלים יצטרכו להבין אנשים. הם יצטרכו להבין בני-אדם, להבין את החולים שבאים אליהם, להבין מה מטריד אותם ולהבין רפואה רק ברמה מספקת כדי להפיק מהבינה המלאכותית את התובנות שנדרשות להם כדי לפתור את בעיותיהם של החולים."

"אז צריך להמשיך להיות נחמד." סיכם, ועצר מול הכניסה לקניון. "ולהבין איך לתת את שירות הלקוחות הטוב ביותר."

"זאת העצה הטובה ביותר שיש לי כרגע לגבי מקצועות העתיד." הסכמתי ופתחתי את הדלת. התחלתי לצאת, אז היססתי ופתחתי את הסמארטפון. "אני נותן לך חמישה כוכבים על השירות. תיתן גם לי ציון גבוה?"

הוא תלה בי מבט ארוך. האם הצטמצם חיוכו?

"מצטער." החליט לבסוף. "אתה מדבר יותר מדי, וזה ממש לא נחמד."

 

12 Comments

Filed under עתידנות, רפואה

כשהמתים חוזרים לחיים: ניסוי קליני ראשון מסוגו מנסה לשקם אנשים במצב מוות מוחי

לפני שנתיים וחצי הגיעה ג'אהי מקמת' בת ה- 13 לבית החולים כדי לעבור ניתוח עקירת שקדים שגרתי. כתוצאה מסיבוכים לאחר הניתוח, איבדה מקמת' כמות גדולה של דם עד שהגיעה למצב של מוות מוחי. במצב זה לא נרשמת פעילות עצבית במוח, כפי שהיא נבדקת במכשירי דימות מתקדמים. המוח אינו מסוגל להמשיך להורות לגוף לפעול. הנשימה מפסיקה ואפילו הלב עשוי לחדול מלפעום ולהזרים דם בגוף. הדרך היחידה שנותרה כדי להשאיר את ג'אהי בחיים – אם ניתן בכלל להשתמש במילה זו – היא לחברה למכונת הנשמה, וכך אכן עשו רופאיה.

ג'אהי המשיכה להיות מונשמת לאורך ימים ארוכים. הרופאים הסבירו למשפחה כי במצב של מוות מוחי אין דרך להחזיר את המוח לפעילות. למעשה, החיבור למכונת ההנשמה אינו אלא "שימור הגופה", שמאפשר להזרים עדיין דם וחמצן לרקמות הגוף, אך ללא תקווה לשינוי. המשפחה התבקשה לקבל החלטה האם לתרום את איבריה של ג'אהי או שלא. כך או כך, הובהר להם כי הגופה תנותק בקרוב מהמכונות השומרות עליה בחיים, או לפחות במוות במצב טוב.

ילדה מוות מוחי

ג'אהי מקמת', הנמצאת במצב מוות מוחי כבר מזה שנתיים וחצי. התמונה מפוסט בפייסבוק.

אמה של הילדה סירבה לקבל את ההחלטה, וטענה שבתה חיה עדיין. המשפחה פתחה בקרב משפטי ממושך עם בית החולים, במהלכו הוחלט להעביר את ג'אהי לניו ג'רזי, שם מאפשר החוק להמשיך לחברה למכונות ההנשמה ושימור החיים. לפי ד"ר דיאנה גרין-צ'נדוס, פרופ' לנוירולוגיה באוניברסיטת אוהיו, באמצעות שימוש נכון במכונות הנשמה, במתקנים לשיפור לחץ הדם ובהורמונים, ייתכן שאפשר לשמר אנשים במצב מוות מוחי לפרק זמן בלתי מוגבל.

הממסד הרפואי, ברובו המכריע, רואה סוג כזה של שימור כעוול: המוח אינו מסוגל להתחדש בכוחות עצמו, ועלויות התחזוקה של המכונות והחדרים המיוחדים בהם נשמרים החיים-המתים, ביחד עם כוח האדם הנדרש כדי לטפל בהם, מכבידים מאד על המשפחות ועל בתי-החולים. עדיף, לדעת כמעט כל המומחים, להפסיק את פעולת המכונות ולתת לאותם אנשים למות, סוף-סוף.

אבל מה אם יימצא טיפול חדשני, באמצעותו ניתן יהיה לעורר את המוח לחיים מחדש?

 

ביוקווארק

רעיון זה – למצוא דרך לגרום למוח להתחדש ולהצמיח תאי עצבים חדשים שימלאו את החסר ויטפלו בנזק שנגרם לו – עשוי להיראות כחלום עוועים, או כסיפור מדע בדיוני. עם זאת, רבים מהפיתוחים הרפואיים ממאתיים השנים האחרונות נראו בלתי-אפשריים בעיני הדור הקודם, ולעתים גם בעיני רופאים ומומחים אפילו שנים ספורות לפני שהפכו למציאות. בקטגוריה זו ניתן לכלול את החיסונים, שהכחידו את מחלות הילדים הקטלניות כמעט לחלוטין, את ההנדסה הגנטית שמתחילה לספק מענה למחלות כמו תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, ואת השתלות האיברים. תגלית רפואית המגובה בראיות טובות יכולה להפוך לטיפול שגרתי בבתי-חולים תוך שנים ספורות.

זו הסיבה שכולנו צריכים לשים לב לכך שבשבוע האחרון הצליחה חברת ביו-רפואה צעירה וחדשה לקבל לראשונה היתר יוצא-דופן: לערוך ניסויים בעשרים מטופלים במצב מוות מוחי, ולבדוק האם אפשר להחזיר לחיים את מערכות העצבים המרכזיות שלהם. או במילים פשוטות: להתניע את המוח לפעולה מחדש.

החברה, בשם ביוקווארק, עומדת להתחיל לגייס את המטופלים בבית חולים בהודו כבר בחודשים הקרובים. עדיין לא ברור לגמרי מהן שיטות הטיפול המדויקות בהן ייעשה שימוש, אך מהודעות לעיתונות מסתמן שהרופאים מתכוונים להזריק למטופלים תאי גזע שאמורים להתמיין לתאי עצבים צעירים ולתפוס את מקומם של התאים שמתו והתנוונו במוח. לאחר מכן הם יעקבו אחר הפעילות המוחית של המטופלים לאורך חודשים, ויבחנו האם יש שיפור והאם המוח מתעורר, למעשה, לחיים חדשים.

 

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם. התמונה מצילום מסך מאתר החברה.

 

יצליחו או לא יצליחו?

האם ביוקווארק תצליח לשקם את מוחותיהם של החיים-המתים הללו? עדיין קשה לדעת. התוצאה שנראית ההגיונית ביותר היא שהטיפולים יעוררו תגובה מוחית מסוימת בחלק מהמטופלים, אך ללא שיפור משמעותי במצבם. קיים גם סיכוי שתאי הגזע יצאו משליטה בתוך המוח, ויגרמו לסרטן לפרוץ בין כתלי הגולגולת. בקיצור, הסיכויים לרפואה שלמה אינם טובים.

אבל מה יש לחיים-המתים, או לקרובי משפחתם, להפסיד? אם טיפול שכזה יצליח לשקם את גזע המוח אפילו במטופל אחד מתוך עשרים, ולהחזיר אותו לחיים ולבריאות – האם יכולות המשפחות להרשות לעצמן שלא לנסות את הטיפול? ומכיוון שניתן לשמר חלק מהאנשים הסובלים ממוות מוחי במצב פיזיולוגי תקין, האם אין מוטלת על מערכות הבריאות החובה לעשות זאת? ומהו תפקידו של הרופא, שעד עתה נהג להסביר למשפחה שלא ניתן להשתקם ממצב של מוות מוחי והמליץ להם לתרום את רקמות המטופל? האם חובת הרופאים מעתה היא לספר למשפחות כי מתקיים ניסוי קליני ראשוני שאם יצליח – יוכל להשיב את אהובם לחיים?

אלו אינן שאלות פשוטות. למעשה, הן נוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו. היכולות הרפואיות צפויות להשתפר באופן מתמיד, ותוך זמן קצר – אולי אפילו שנה – אנו עשויים לגלות שגם ממצב של מוות מוחי אפשר להיחלץ. ייתכן שדווקא חוקי מדינת ישראל, המאפשרים למשפחה לבחור להשאיר את אהובם מחובר למכשירי ההנשמה גם במצב של מוות מוחי, עשויים להיות המתאימים ביותר לעתיד הקרוב. בינתיים, ג'אהי תישאר במצב של מוות מוחי באמריקה, לאחר שלא חל שיפור במצבה בשנתיים וחצי האחרונות. אמה, יש לשער, מחכה בקוצר רוח לגלות מה יהיו תוצאות הניסוי הקליני של ביוקווארק במטופלים אחרים.

הערת-סיום: אחריות של עתידן

עלי להודות שכתבתי מאמר זה בלב כבד, מאחר ואני מבין מה הסיכון הגדול שהוא טומן בחובו: אנשים שאהוביהם ייקלעו למצב של מוות מוחי עשויים להחליט שלא לנתקם ממכשירי ההנשמה ולא לתרום את איבריהם ובכך להציל אחרים. הם עשויים לקבל החלטה זו מתוך מחשבה שאהוביהם ישובו אליהם בזכות הניסוי הקליני שתיארתי, אך הם עלולים לגלות שרק בעוד עשור או שניים תהיה טכנולוגיה כזו זמינה באופן בטוח.

מהי האחריות שאני חייב בה, לפיכך, כשאני כותב מאמרים מסוג זה?

אני מאמין שלחוקר העתידים יש את האחריות הכבדה – לעתים כבדה מנשוא – לשתף אחרים בתובנותיו, כאשר הוא רואה את המגמות נפרשות למול עיניו. אני מאמין שהוא חייב, כאדם, לשתף את המגמות הללו עם הציבור, כדי לנסות להבין ביחד לאן הדברים מתפתחים בעשורים הקרובים. וכאשר מתעלמים ממנו, עליו גם לצעוק כדי להביא את המודעות לעתיד לתשומת הלב הציבורית.

מכיוון שכך, אני מרשה לעצמי לפרסם מאמר זה, ומעודד את הקוראים ללמוד עוד על מצב המוות המוחי כפי שהוא מוגדר בספרות הרפואית, ולעקוב אחר הניסוי של ביוקווארק. במידה וניסוי זה יצליח, אני חושש שרבים יבטלו את הסכמתם לתרום איברים אם לא ישתנו נהלי מערכת הבריאות בארץ, וקשה להאשים את מי שיבחר לעשות כך.

 

7 Comments

Filed under עתידנות, רפואה

למה מדע בדיוני הכרחי להישרדותנו בעתיד

הודעה חשובה: אני חוקר ועובד בימים אלו בארצות הברית, ובהתאם לכך עברתי לכתוב בעיקר באנגלית. אתם מוזמנים למצוא את הבלוג החדש שלי ולהירשם אליו ב- www.CuratingTheFuture.com . אני מפרסם רשומות חדשות כמעט אך ורק באנגלית, והרשומה הזו יוצאת דופן מאחר שכתבתי אותה גם בעברית וגם באנגלית.

 

—-

 

לפני שבועיים חל יום "בחזרה לעתיד": ה- 21 לאוקטובר 2015, היום אליו הגיעו דוק ומרטי מק'פליי במסעם לעתיד בסרט "בחזרה לעתיד 2". בתור אחד האנשים המזוהים עם עתידנות וטכנולוגיה בישראל, הוזמנתי להתראיין באולפנים בכמה תכניות טלוויזיה ורדיו ולדבר על העתיד לבוא – עובדה די משעשעת, אם אתם חושבים על כך שהעתיד עומד לבוא בכל יום מחדש. אז למה שנתרגש ממנו כל-כך רק ביום שנבחר שרירותית על-ידי תסריטאי סרט שהופק לפני עשרים ושש שנים?

 

התשובה טמונה בדרך בה סרטי וספרי מדע בדיוני מצליחים להשריש בתרבות האנושית ציפייה לעתיד מוגדר ומסוים, ובכך הם מספקים לנו כלי רב-ערך: הם מאריכים את זמני המחזור שלנו, מאפשרים לנו להסתכל הרחק קדימה לעתיד, ולשקול את האפשרויות העומדות בפנינו. בדרך זו הם גם עשויים לעזור – בלי הגזמה רבה – להציל את האנושות.

 

זמן-מחזור בעבר

כבני אדם וכאורגניזמים חיים, שייפה אותנו האבולוציה למטרה אחת: העברת הגנים שלנו לצאצאינו. אנו, בפרפרזה על דבריו של ריצ'רד דוקינס, מיכליות שנושאות את הגנים שלנו אל העתיד, רחוק ככל האפשר. מוזר להבין שתהליך השמירה על הגנים לאורך העתיד, מחייב את התייחסותנו הכמעט-מוחלטת להווה המידי. אדם שאינו ערני לנמרים, לאריות ולזאבים שעשויים להתחבא מאחורי כל סלע ועץ, לא ישרוד את ההווה. מיליוני שנים של אבולוציה עיצבו את היצורים החיים כך שיתמקדו כמעט אך ורק בהווה. וכך, במשך עשרות אלפי שנות חייה המוקדמות של האנושות, ברחנו מהנמרים ורדפנו אחרי האיילים בזמן הווה.

קשה לדעת היכן החלה העסקה שחתמנו עם סבא זמן, וסיפקה לנו כוח בתמורה למדידה ולתיעוד של מעבר השעות והימים. אני מאמין שהתחלנו למדוד זמנים מוקדם מאד בהיסטוריה האנושית, מכיוון שהבנת מושג הזמן וקשירתו לאירועים מחזוריים הביאה לנו ידע, וידע מוביל לכוח: הכוח לשרוד טוב יותר מאחרים ולהעמיד יותר צאצאים שילמדו גם הם לכמת את מעבר הזמן.

זמן המחזור הראשון היה בוודאי קצר, וארך פחות מיממה. בני השבטים הקדומים יכלו לדעת כמה זמן יעבור עד לחשיכה באמצעות מעקב אחר השמש בשמים. זמן המחזור שלהם היה יום אחד. האשה שרצתה לדעת מתי יגיע דם המחזור שיחליש אותה וימשוך טורפים, יכלה לסמן חריצים על מקל בכל לילה. זמן המחזור שלה היה חודש שלם.

הקפיצה הגדולה קדימה אירעה בציביליזציות החקלאיות, המושתתות על הבנה של העבר וחיזוי לעתיד: חקלאי שאינו יודע שבעקבות האביב יבוא הקיץ, ואחריו הסתיו והחורף, לא ידע גם מתי לחרוש את שדהו ומתי לזרוע את הזרעים. פיענוח מחזור הזמנים של עונות השנה ומעקב פעיל אחריו היו נחוצים להצלחת הציביליזציות החקלאיות. זמן המחזור של החקלאים היה שנה אחת בלבד.

הוא לא התקדם בהרבה מאז.

 

זמני-מחזור דתיים

חלק מהדתות ניסו לספק מחזורי זמנים משלהן. אנשי הדת תיעדו את ההיסטוריה וניסו לספק מבט לעתיד – לעתים תכופות עם הפרזות, הגזמות ובדותות – אך הם הצליחו להתמקד בעיקר בעבר, והבטחותיהם קדימה היו מעורפלות או חסרות-תועלת. סטיוארט ברנד, בספרו "השעון של העכשיו הארוך" משתף בדיחה ארוכת-ימים: היהודים טוענים שהמשיח יבוא, ואז ההיסטוריה תיגמר; הנוצרים טוענים שהמשיח יחזור, ואז ההיסטוריה תיגמר; המוסלמים טוענים שהמשיח כבר הגיע – וההיסטוריה חסרת-משמעות. בסופו של דבר, לכולם משותפת אותה ראייה ששמה מאורע אחד בלבד – הגעת המשיח – כבעל משמעות, ומתעלמת מכל היתר . גרוע מכך: מכיוון שאין בנמצא תאריך יעד ממשי להגעת או שיבת המשיח, הרי שבני הדתות האברהמיות ממשיכים ללכת לתוך העתיד כשעיניהם מכוסות במשקפיים שחורות עם חריץ אחד בלבד בצורתו של המשיח.

זהו זמן-מחזור כוזב, שמתארך לתוך העתיד ואינו מסתיים לעולם, ואינו מאפשר לנו לחשוב קדימה באופן שקול. בשונה מזמני המחזור האחרים שתיארתי, הוא גם אינו מועיל לנו. הציידת הסופרת את ימי המחזור החודשי, יודעת שבעוד שבוע יגיע מועד הדימום והיא תתקשה לצאת לציד. האיכר הסופר את ימות וחודשי השנה יודע שעליו להשחיז את כליו לקראת החריש שיתחיל בעוד חודש. אך מה מקבל איש הדת המתכונן לביאת המשיח, בימינו, במהירה, בתקווה, אמן? הוא מכין עצמו למאורע ללא תאריך מוגדר, ולכן אינו משיג מכך דבר. למעשה, הטענה המשתמעת מתוך הדת היא שאין כלל טעם בחשיבה קדימה לעתיד. מה שיקרה יקרה, כאשר יקרה, ברבות הימים, כשיקרה.

יש לציין בנקודה זו לזכות את הדת היהודית, בה השתרש זמן-מחזור חקלאי ארוך יותר של שבע שנים –

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ." – שמות, כ"ג

 

חשיבותו של זמן-המחזור הארוך

את ההשלכות של זמני-המחזור הקצרים שאנו מכירים, ניתן לראות בציביליזציות גדולות ורבות מן העבר, שהיו ואינן עוד. בספרו "התמוטטות" סוקר ג'ארד דיימונד כמה ציביליזציות כאלו. בני אי הפסחא לא הבינו שעליהם לחשוב בזמן מחזור של עצים ואדמה ואוכלוסיות דגים, ולאורך מספר דורות כילו את משאביו הטבעיים של האי. המתיישבים בגרינלנד לא הצליחו לחשוב בזמן מחזור המתייחס לעשבייה ולאקלים המשתנה – ונכחדו לאחר שהעיזים והבקר שהביאו פגעו באקולוגיה של גרינלנד.

הציביליזציות החקלאיות חושבות מטבען בזמני מחזור של שנים ספורות, ומתקשות לעבור לחשיבה במחזורים ארוכים יותר של עשרות ומאות שנים – זמני-המחזור של עצים, אדמה ואבולוציה של אוכלוסיות בעלי-חיים. הציביליזציות החקלאיות פוגעות בכל אלו, משחיתות את סביבתן, ובסופו של דבר מתערערות ומתפוררות בעצמן כאשר הסביבה אינה יכולה לתמוך בהן עוד.

אם אנו כאנושות רוצים להמשיך להתקיים לאורך זמן, הרי שעלינו לעבור לחשיבה בזמני-מחזור ארוכים יותר, של עשרות ומאות שנים. עלינו להתחיל לחשוב לטווח הארוך, לטובתנו ולטובת ילדינו. אך כיצד נוכל לעשות זאת? איך נשריש בתרבות האנושית זמני-מחזור ארוכים כל-כך?

התשובה ברורה, לכל מי שזוכר את תחילת המאמר: עלינו לבקר את העתיד, 'לחזור' אליו בדמיוננו הקולקטיבי, כדי ליצור זמני-מחזור חדשים באורך של עשרות שנים. זוהי המלאכה שעושים סופרי ותסריטאי המדע הבדיוני, והטובים והמפורסמים שבהם יוצרים זמני-מחזור שמשתלבים בתרבות האנושית וגורמים לנו לבחון ולהשוות את עצמנו אל העתיד בכל יום מחדש.

 

זמן מהסרטים

לסיפורי ולסרטי מדע בדיוני יש יכולת מרשימה לעצב מחדש את התודעה החברתית. המחזה R.U.R. משנת 1920, בו טבע הסופר והמחזאי קארל צ'אפק לראשונה את המילה רובוט, החדיר בתרבות המערבית את החשש מרובוטים שישתלטו על האנושות – ממש כשם שעשו במחזה. הסרט "הטרמינייטור" שיצא ב- 1984, קיבע סופית בתרבות המערבית את הפחד מרובוטים. כל אלו עומדים בניגוד ברור לתרבות היפנית, למשל, בה הרובוט אסטרו-בוי הפך לגיבור תרבות בשנת 1952, והטמיע את האהבה לרובוטים מאז ועד היום.

אני מאמין שהסרטים והספרים המשפיעים ביותר הם אלו הכוללים בתוכם תאריכים, מאחר שאלו מעניקים לנו זמני-מחזור שאנו יכולים להתייחס אליהם בכל חשיבה על העתיד. כאשר הגיעה שנת 1984, עיתונאים מסביב לעולם ניסו לפענח האם חזונו של ג'ורג' אורוול התגשם. כאשר הגענו בשבוע האחרון ל- 21 באוקטובר, 2015, בדקו כל ערוצי הטלוויזיה האם התחזיות הטכנולוגיות מ- "בחזרה לעתיד 2" באמת התממשו. וכאשר יגיע תורה של שנת 2029 – השנה בה סקיינט אמורה לשלוט בעולם לפי "הטרמינייטור" – אני מתנבא בביטחון רב שהמומחים לרובוטיקה יקבלו הזמנות להופעות בתקשורת מדי בוקר.

כתוצאה מכל יצירות המדע הבדיוני הללו, האנושות מתחילה ליהנות מזמן-מחזור מסוג חדש ושאפתני: אנו מסתכלים בדמיוננו קדימה לעתיד לתאריכים מוגדרים, ובוחנים בכל פעם האם התגשמו החזונות האפוקליפטיים או האופטימיים שנכתבו עבורם. זמני-המחזור הצנועים יותר ביצירות המדע הבדיוני מתייחסים לעתיד במרחק של כמה עשרות שנים. זמני-המחזור הגרנדיוזים יותר מזנקים קדימה לשנת 2364 (במסע בין כוכבים), לשנת 2800 (בהיפריון של דן סימונס), או אפילו לקץ היקום (בסיפורו הקצר של אייזיק אסימוב: "השאלה האחרונה").

זמני-המחזור הארוכים ביותר – אלו שנאמדים באלפי ובמיליוני שנים – אולי אינם רלוונטיים עבורנו, אך זמני-המחזור הקצרים יותר זוכים להתייחסות ברורה מצד החברה, ומשפיעים על התנהגויותינו בהווה.

 

סיכום

אנו זקוקים לזמני-מחזור חדשים שחורגים בהרבה מאלו שהתפתחו בתרבות האנושית עד כה. קובעי המדיניות מתייחסים אמנם לתחזיות קדימה באורך של עשרות שנים, שנוצרות על-ידי אנליסטים מומחים, אך הציבור הרחב אינו נחשף לרוב לדו"חות מסוג זה. במקום זאת, זמני-המחזור של הציבור נקבעים בחלקם על-ידי ספרי וסרטי מדע בדיוני פופולריים. זמני-המחזור ארוכי-הטווח הללו מעצבים מחדש את תפישת הזמן של האנושות, ומאפשרים לה להתמודד מבעוד מועד עם בעיות קיומיות ארוכות-טווח, כגון קטסטרופות אקולוגיות או התמוטטות חברתית. באותה העת ממש, זמני-המחזור הארוכים מדרבנים את החדשנות החברתית.

אז אם אתם רוצים להציל את האנושות – התחילו לכתוב מדע בדיוני. 

 

Leave a Comment

Filed under Uncategorized

מחשבים יצירתיים: מציורים ועד לשחזור גפיים

האם מחשבים יכולים להיות יצירתיים? מסתבר שכן. חלקם מציירים ציורים, אחרים מלחינים מנגינות, וישנם גם כאלו שהוגים מודלים חישוביים המסבירים את המתרחש בגוף. 

 

בשנת 1936, פרסם אלן טורינג רעיון שהגיח מנבכי דמיונו הפורה. הוא תיאר מכונה דמיונית – מעין ניסוי מחשבתי – המסוגלת לעבור על רצף תווים ולמחוק או להוסיף אותיות במקומות לאורך הרצועה. כיום, אי אפשר למצוא סטודנט למחשבים שאינו מכיר את הרעיון של טיורינג, מאחר והמחשבים המודרניים מבוססים על מערכת הפועלת לפי עקרונות דומים. אפשר לומר, למעשה, שהבסיס לתרבות הדיגיטלית כפי שאנו מכירים אותה – מהסמארטפונים שלכם ועד לאתר בו אתם קוראים את המילים הללו – הוא פרי דמיונו ורעיונותיו של אדם אחד.

זהו כוחו של הדמיון האנושי: רעיון אחד מסוגל לשנות את המציאות תוך זמן קצר, ולהדביק אנשים אחרים שכל אחד מהם יוסיף לו וישפר אותו. מתוך כל האורגניזמים בטבע, אנו היינו עד עתה היעילים ביותר בהגיית ובמימוש רעיונות חדשים. דמיוננו הוא זה שהזניק אותנו אל מעבר לבני-דודנו הניאנדרטליים ויתר מיני בני-האדם הקדומים. בזכות הדמיון האנושי הצלחנו להמציא את הגלגל, את הבגדים וכלי התפירה, את הנייר ואת החשבונייה וכל המצאה באלפי השנים האחרונות. כל אלו, מקורם באדם אחד ששאל – "מה אם?" או הגה במוחו עתיד דמיוני להמצאה כלשהי – ואז פעל למימוש הדמיון.

אפילו כיום עומדים הדמיון ויכולת ההמצאה בלב הציביליזציה האנושית. חברות מידע – עליו מתבססת כל המצאה חדשה – מזנקות בערכן. לפי ההערכות, גוגל תגיע עד 2020 להערכת שווי של טריליון דולרים – ערך גבוה יותר מזה של כל תעשיית ייצור הרכבים. גוגל, להזכירכם, היא חברת המידע הגדולה בעולם, וחלק מקצב הגדילה המסחרר שלה –בהווה ובעתיד – מיוחס להשקעותיה במיזמים יצירתיים במיוחד: רובוטים מתקדמים, מכוניות ללא-נהג ובינה מלאכותית מתקדמת.

אנו נמצאים כיום במרוץ של יצירתיות, המצאות וידע בתעשייה ובין מדינות. שתי המאות האחרונות לימדו אותנו שהחברות והמדינות שיספקו לעולם את מירב החדשנות המדעית והטכנולוגית, יהיו גם אלו שיפיקו את מירב הרווחים, ויעלו את רמת החיים של אזרחיהן במידה הרבה ביותר.

במאתיים השנים האחרונות העברנו יותר ויותר מטלות ומלאכות לידי המכונות המשמשות "עזר כנגדנו". אלו הוציאו לפועל עד כה מטלות רוטיניות – כלומר, חוזרות על עצמן – שאינן דורשות יצירתיות או דמיון. עד לשנים האחרונות ממש, התקשינו לתכנת מחשבים שיהיו בעלי יכולת יצירתיות. יש המטילים ספק שנוכל להגיע לכך אי-פעם. אך ברור שאם נוכל לעשות זאת, ולהפיל על המחשבים את הדרישה לרעיונות יצירתיים חדשים, נוכל להפיק מכך תועלת עצומה למין האנושי כולו.

זהו בדיוק התהליך שמתחיל להתרחש בימים אלו, בהם מחשבים מתחילים להיות יצירתיים.

 

המחשב שמצייר ציורים

טיעון שעולה לעתים קרובות בדיונים על יצירתיות ובינה מלאכותית, הוא שרק המוח האנושי מסוגל להגיע ליצירתיות אמיתית, תהא זו אשר תהא (אל דאגה, בהמשך הרשומה אגע גם בהגדרה הרשמית של יצירתיות). גם אם אכן כך הדבר, מנוע הבינה המלאכותית בו משקיעה גוגל בשנתיים האחרונות עשוי להיות הקרוב ביותר במבנהו למוח האנושי, מבין כל המחשבים עד היום. זאת מכיוון שהוא מבוסס על רשתות עצבים מלאכותיות, המחקות חלק מהמבנים הקיימים במוח האנושי עצמו – אך כסימולציית מחשב במקום ברקמה ביולוגית רטובה.

המוח האנושי פועל באמצעות העברת מידע בין מיליארדים רבים של תאי עצב. באזורים מסוימים במוח, כל אחד מהתאים יכול להיות מקושר למספר עצום של 10,000 תאים אחרים, מעבד ומנתח את המסרים שהוא מקבל מהם ומחליט מה להודיע בעצמו לאלפי תאים אחרים אותם הוא מזין במידע. כאשר כל התאים הללו פועלים יחד ומתקשרים זה עם זה, הם מפיקים – כמעט כתוצר לוואי – את יכולתנו לחשוב, להביע את עצמנו, לדמיין ואפילו לחלום.

מה קורה כאשר מחקים מבנים דומים במחשב, בצורה של רשתות עצבים מלאכותיות? התוצאה היא יצירה של בינה מלאכותית שאינה ניתנת לתכנות בקלות, מכיוון שהיא אינה עונה על הכללים הרגילים של מחשב המקבל הוראות פשוטות, מבצע צעדים חישוביים המובנים לנו היטב, ומפיק תשובות ברורות. במקום לתכנת את רשתות העצבים המלאכותיות, בוחרים אנשי המחשבים לאמן אותן.

איך מאמנים רשתות עצבים מלאכותיות? ממש כמו שמאמנים מוח. אם הייתי רוצה להסביר לכם מהו חתול, הייתי מראה לכם תמונות של החתול שלי. אבל כדי שלא תטעו ותחשבו שחתולים הם רק יצורים בגודלו של החתול שלי בדיוק, ובצבעים שלו בדיוק, הייתי ממשיך ומראה לכם עוד כמה עשרות תמונות של חתולים מסוגים שונים, עד שמוחותיכם היו לומדים לזהות את המאפיינים המשותפים לכל החתולים.

רשתות עצבים מלאכותיות מאומנות לפי אותו עיקרון. אם נרצה לאמן רשת שכזו לזהות תמונות, למשל, הרי שנזין לתוכה מיליוני תמונות שונות עם תיאור קצר של משמעויותיהן: "גבר", "חתול", "מכונית" וכן הלאה. בהינתן מספר גדול מספיק של דוגמאות, רשת העצבים המלאכותית תלמד (וכבר למדה) להבדיל בין הפרטים השונים הקיימים בתמונה ולקטלג אותם בהתאם, עם מעורבות אנושית מינימלית.

 

 

הרושם הכללי שקיבל המוח הממוחשב של גוגל בנוגע למראהו של חתול, לאחר מעבר על תמונות רבות שהגיעו מסרטוני חתולים ברשת

הרושם הכללי שקיבל המוח הממוחשב של גוגל בנוגע למראהו של חתול, לאחר מעבר על תמונות רבות שהגיעו מסרטוני חתולים ברשת. מקור – גוגל

ברשת העצבים המלאכותית שהדגימה גוגל לאחרונה, אפשר לראות מבנה יוצא-דופן שמבוסס על מבנה המוח האנושי. העצבים המלאכותיים ברשת של גוגל מסודרים בשכבות. רק השכבה הראשונה ברשת מקבלת את התמונה השלמה כקלט. היא מעבדת את התמונה, מפרקת אותה ומחלצת מתוכה את התוואים הפשוטים ביותר – הקווים הישרים – ומעבירה את המידע המתקבל אל שכבת העצבים המלאכותיים הבאה. שכבה זו כבר מתחילה להבחין במבנים מורכבים יותר בתמונה – למשל, פינות או עיגולים – ומעבירה את המידע הלאה. בשכבות המתקדמות ביותר מתחילה רשת העצבים המלאכותית לזהות כבר מבנים שלמים ואפילו רעיונות מופשטים, וכפי שנכתב בבלוג של גוגל בנושא –

"שכבות הביניים בוחנות את התוואים הבסיסיים כדי למצוא צורות או רכיבים כלליים, כמו דלת או עלה. השכבות האחרונות אוספות את כל אלו לפרשנויות שלמות – אלו עצבים המופעלים בתגובה לדברים מורכבים מאד, כמו בניינים או עצים שלמים."

חזרו וקראו שוב את הפסקה האחרונה. אם אתם לא מתרגשים עדיין, כנראה שלא הבנתם את המשמעות. אנו יוצרים מבנים מוחיים ביולוגיים שלמים, המסוגלים ללמוד ולהפיק משמעות מתמונות, בתוך המחשב. העבדים שיצרנו לעצמנו, שבתחילה היו שונים כל כך מאתנו בדרכי הניתוח והסקת המסקנות שלהם, מתחילים להידמות אלינו יותר ויותר.

רשתות עצבים מלאכותיות שכאלו מתחילות לבצע מטלות שונות ומרשימות, בעיקר במעבדות המחקר והפיתוח באקדמיה ובחברות תעשייתיות. הן מלמדות את עצמן להבין דיבור אנושי, לשחק משחקי מחשב, ולנהוג במכוניות. הן מגיעות לרמת הצלחה מרשימה במטלות אלו, עד כדי כך שכל מערכות זיהוי הדיבור האנושי של החברות הגדולות מבוססות כיום על רשתות עצבים מלאכותיות. המשרתים שלנו רוכשים יכולות מתקדמות יותר ויותר, וזה כנראה לא מפתיע איש. ההפתעה היחידה היא שאיננו מבינים כיצד הם עושים זאת, בתוך נבכי המוח הממוחשב הסבוך ההוא. ואם איננו מבינים את הדרך בה מעובד מידע לקבלת החלטה בתוך המחשב, כיצד אנו יכולים לסמוך על המשרתים הללו ועל החלטותיהם?

בפרויקט שתוצאותיו פורסמו לאחרונה בבלוג של גוגל, הראתה גוגל מה קורה כאשר אנו מנסים להעמיק לתוך נבכי 'מחשבתן' של סימולציות המוח הממוחשבות ולפענח כיצד הן רואות ומפרשות את העולם. על הדרך, הם גם סיפקו ראיה ויזואלית במיוחד ליצירתיות המופגנת על-ידי המוחות הממוחשבים הללו.

המהנדסים של גוגל פתחו ב- "איפכא מסתברא", והציבו בפני רשתות העצבים המלאכותיות שאלות שונות מהרגיל. הם לקחו מוח ממוחשב שאומן כבר בזיהוי תמונות שונות, והטילו עליו משימה – ליצור בננה בתמונה. השכבות המתקדמות ביותר במוח המלאכותי כבר גיבשו הבנה בנוגע לבננה – מה אורכה, רוחבה, וצבעיה. עתה עבר המידע בכיוון ההפוך לרגיל, מהשכבות המתקדמות לשכבות הבסיסיות יותר, ואלו החלו להוסיף קווים וצבעים המאפיינים בננות לתמונות המלאות ברעש אקראי. התוצאה הסופית נראית כחלום מטושטש של בננה. בהפשטה, אפשר לומר שכך נראית בננה בעיני רשת העצבים המלאכותית. או לפחות, שאלו המאפיינים הנפוצים והחשובים ביותר של בננה בעיני המוח הממוחשב.

 

הבננה שבמוח הממוחשב. מקור - גוגל

הבננה שבמוח הממוחשב. מקור – גוגל

 

ועוד כמה דברים חביבים שאפשר לבקש מהמוח הממוחשב להציג עבורכם. מקור - גוגל

ועוד כמה דברים חביבים שאפשר לבקש מהמוח הממוחשב להציג עבורכם. מקור – גוגל

המהנדסים לא הסתפקו בבננות בלבד. הם בחנו גם כיצד נראים דגים ומצנחים, כוכבי ים, נמלים וברגים וכוסות מדידה בעיני המוח המלאכותי. והם התחילו להבין עובדה מטרידה: במקרים מסוימים, המוח המלאכותי אינו לומד רק את מה שציפינו ממנו שילמד. הוא מתחיל להבין גם הקשרים. כאשר, למשל, ביקשו המהנדסים מהמוח המלאכותי להפיק להם תמונות של משקולות, התוצאה הייתה הבאה –

 

כך נתפשות משקולות בעיני המוח הממוחשב: עם ידיים אנושיות. מקור - גוגל

כך נתפשות משקולות בעיני המוח הממוחשב: עם ידיים אנושיות. מקור – גוגל

 

רואים את הבעיה? המשקולות נמצאות בתמונה, ללא ספק, אך אליהן מחוברים גם פריטים ביולוגיים במובהק: ידיים אנושיות. הסיבה, כנראה, היא שרוב מכריע של תמונות של משקולות שהוזנו למוח המלאכותי עד כה, כללו גם שרירן אנושי המניף אותן. הדרך היחידה בה יכולנו ללמוד אודות הטעות היא באמצעות הצבת שאילתות למוח המלאכותי.

 

משחקי דמיון

המוחות המלאכותיים של גוגל אומנו כבר על מספר רב של תמונות ומסוגלים לזהות חפצים ועצמים שונים בתמונות אקראיות. מה יקרה כאשר נבקש מהמוח המלאכותי לחפש רק רמזים לחפצים ולעצמים הללו בתמונות קיימות? במקרה זה נקבל סוג של דמיון אסוציאטיבי, המראה לנו איך צורה אחת מובילה ל- "מחשבה" על צורה אחרת.

כדי לזהות את ה- "מחשבות" התועות הללו, ביקשו מהנדסי גוגל מהמוח הממוחשב להתמקד ברמזים העדינים שהוא מוצא בתמונה, ואז להגביר אותם ולהוסיף אליהם כדי לגרום להם להיראות יותר כמו החפץ הדמיוני שהוא 'מדמיין'. התוצאה? תמונה יצירתית באמת ובתמים. אם ענן נראה רק קצת כמו ציפור, המוח המלאכותי יעבד מחדש את צורתו של הענן כדי לגרום לציפור ממשית להופיע בתמונה. בדרך זו עננים הופכים לציפורים, עצים הופכים לבניינים, ועלים הופכים לציפורים ולחרקים. ידיים הופכות לראשי כלבים, ובני-אדם הופכים להיפופוטמים.

 

 

תמונה מקורית של שמים, לפני מעבר של המוח הממוחשב. מקור - גוגל

תמונה מקורית של שמים, לפני מעבר של המוח הממוחשב. מקור – גוגל

תמונת שמים, לאחר שעבר עליה המוח הממוחשב ומצא והגביר רמזים לרעיונות וקונספטים אחרים שלמד. מקור - גוגל

תמונת שמים, לאחר שעבר עליה המוח הממוחשב ומצא והגביר רמזים לרעיונות וקונספטים אחרים שלמד. מקור – גוגל

 

להסתער! תמונה של אביר לאחר שעבר עליה מוח ממוחשב עם חיבה יתרה לכלבים ולהיפופוטמים. מקור - גוגל

להסתער! תמונה של אביר לאחר שעבר עליה מוח ממוחשב עם חיבה יתרה לכלבים ולהיפופוטמים. מקור – גוגל

 

כאשר מריצים את המוח המלאכותי פעמים רבות על אותה תמונה, ודורשים ממנו לשנות בכל הרצה את התמונה לפי הרמזים החדשים שהוא מוצא והשינויים שהטמיע בתמונה בהרצה הקודמת, מתקבלת תמונה סופית מרהיבה וגדושה בחזרות על אותו נושא. כאשר הריצו, למשל, רשת עצבים מלאכותית שהתאמנה קודם לכן על מראות נוף ובניינים, התוצאה הייתה תמונות עשירות בצבע, שנראות כחלום דומם המשלב רשמים ומראות מעשרות מקומות שונים.

 

סלבדור דאלי חזר לחיים? מקור - גוגל

סלבדור דאלי חזר לחיים? מקור – גוגל

 

 

טבעה של יצירתיות

התמונות הססגוניות שמופקות על-ידי המוח הממוחשב, המשלבות מספר רב של אלמנטים לא-קשורים בתוכן, מעלות את השאלה האם הוא ניחן ביצירתיות. כדי למצוא תשובה, עלינו להבין קודם מהי הגדרתה של יצירתיות. לשם כך פניתי לספרו של קית' סויר, להסביר יצירתיות – ספר בסיס בקורסים לחקר היצירתיות (אפשר לדעת את זה כי הוא עולה יותר מחמישים דולרים באמזון). סויר מחלק את היצירתיות לשתי קטגוריות רחבות: אינדיבידואליסטית, כלומר כזו המתייחסת ליחיד, וחברתית-תרבותית.

היצירתיות האינדיבידואליסטית עונה על שלושה תנאים:

  • ביטוי: ליצירתיות חייב להיות ביטוי בעולם. אם החלומות שלך חדשניים ומפתיעים, אבל אינך מספר אותם לעולם, אתה אינך יצירתי. במילים אחרות, לכל פעילות יצירתית חייב להיות תוצר שאחרים יכולים להתוודע אליו.

  • חדש: תוצר הפעילות היצירתית חייב להיות חדש ושונה ממה שהיוצר הכיר לפני כן;

  • שילוב: התוצר חייב להיות שילוב של מחשבות ורעיונות קודמים, שמעולם לא שולבו לפני כן בדרך זו על-ידי היוצר;

המוח המלאכותי של גוגל עונה היטב על ההגדרה האינדיבידואליסטית: הוא מספק תוצר חדש ושונה ממה שהיה קיים בעבר, הוא משלב אלמנטים קודמים בדרכים חדשות, ויצירותיו מפורסמות ברשת האינטרנט לכל החפץ לצפות בהן. למרבה הצער, יצירתיות אינדיבידואליסטית אינה רלוונטית בהכרח לציבור הרחב. כאשר ילדי בן השלוש מחבר שני קווים זה לזה על הדף ומראה לי בגאווה את היצירה, הוא מפגין את יצירתיותו האינדיבידואליסטית. אני גאה בו מאד, אך חייב להודות שבשנייה זו ממש, אלפי ילדים אחרים מסביב לעולם מגלים את אותה דרך לחיבור שני קווים. במילים אחרות, העובדה שאני מפגין יצירתיות אינדיבידואליסטית, אינה מובילה בהכרח ליצירת ערך חברתי או תרבותי רחב יותר.

זוהי הסיבה שיש צורך בהגדרה השנייה של יצירתיות – היצירתיות החברתית-תרבותית. לפי הגדרה זו, יצירתיות הינה –  

"יצירת מוצר שקבוצה חברתית בעלת ידע שופטת שהוא חדש, ובנוסף הינו הולם, שימושי או בעל ערך."

לפי הגדרה זו, המוח המלאכותי של גוגל ייחשב ליצירתי אם יצירותיו חדשות (והן אכן כאלו), ואם הצופים אוהבים את יצירותיו ונהנים מהן, או סבורים שהן מספקות ערך נוסף כלשהו, או שימושיות. מכיוון שכך, אם אהבתם את היצירות של המוח המלאכותי, כנראה שעניתם בעצמכם על השאלה, "האם מחשבים יכולים להיות יצירתיים".

אבל מהו הערך שמספקת יצירתיות זו לחברה הרחבה יותר?

 

"מטא-רעיונות" לקידום המדינה

כתבתי בתחילת הרשומה כי דרכן של מדינות להצלחה במאה ה- 21 היא לנצח במרוץ היצירתיות. מילים אלו משקפות גם את דעתו של פול רומר, כלכלן שנבחר כאחד מ- 25 האנשים המשפיעים ביותר באמריקה לפי מגזין טיים, וכתב ב- 2002 כי –

"המדינה שתפרוץ קדימה במאה ה- 21 תהיה זו שתיישם [אסטרטגיית] חדשנות שתתמוך ביצירת רעיונות רלוונטיים מבחינה מסחרית בשוק הפרטי."

כאשר רומר מדבר על אסטרטגיות חדשנות, הוא מתייחס לפלטפורמות ולכלים שיתמכו ביצירתיות, בהגיית רעיונות חדשים ובבדיקתם. תחת הגדרה רחבה זו נכללות פלטפורמות כמו קיקסטרטר, המספקות לכל אינדיבידואל את היכולת להעמיד את רעיונותיו למבחן הציבור ולמנף אותם לחברה מסחרית כמעט בין-לילה, או אינוסנטיב – פלטפורמה בה מתחרים אנשי אקדמיה ואנשים נורמליים במציאת פתרונות לבעיות מדעיות וטכנולוגיות סבוכות.

חשוב להבין שלפלטפורמות אלו מצטרפים כיום גם המחשבים היצירתיים, שבזכות רעיונותיהם נזניק את החברה האנושית קדימה. רעיונות אלו אינם מסתכמים ביצירת תמונות צבעוניות בלבד. למעשה, מחשבים יצירתיים מתחילים כבר היום לפענח סודות חשובים בהרבה, בתחום החשוב ביותר לבני-האדם: ביולוגיה ורפואה.

 

סלמנדרות, תולעים ועתיד הרפואה

בשנת 1768 הראה החוקר האיטלקי לזארו ספלנזני שסלמנדרות מסוגלות להצמיח מחדש את גפיהן, בעיקר לאחר שסייע להן בעזרת סכין להיפרד מהגפיים המקוריות. התגלית עוררה גל של התרגשות בקרב מדעני אירופה שהחלו להשחיז את סכיני הניתוחים שלהם ולשלם כסף טוב על כל דו-חי שהובא למעבדותיהם. עד היום נחשבות הסלמנדרות למצרך מבוקש בקרב חוקרי הרפואה הרגנרטיבית – כלומר, הרפואה המחדשת. החלום, מאז ועד היום, היה ללמוד מהסלמנדרות ולהעתיק את יכולות ההתחדשות המרשימות שלהן גם לבני-האדם. 

 

סלמנדרות מסוגלות להצמיח מחדש את גפיהן. כך זה נראה. מקור.

סלמנדרות מסוגלות להצמיח מחדש את גפיהן. כך זה נראה. מקור.

 

מאז ימיו של ספלנזני חשפו מדענים עוד מספר רב של אורגניזמים המסוגלים לחדש חלקים מגופם. חלקם, כמו ההידרה הזעירה או התולעת העדינה הידועה בשם "פלנריה", מסוגלים להתחדש גם אם ראשם נכרת מעליהם. למעשה, אם נחתוך אפילו חלק מזערי – אחוז אחד בלבד – מהפלנריה השלמה, יוכל חלק זה לגדול מחדש וליצור בשנית את התולעת השלמה (לפי המחקרים, החלק יכול אפילו להיות קטן עד כדי 1/279 מגודלה של התולעת השלמה). יכולותיהן של הסלמנדרות, ההידרות, הפלנריות ויצורים מתחדשים רבים אחרים אינן פחות ממדהימות, אך על תחושת ההתפעמות מהן מעיבה רק עננה אחת: עדיין אין לנו מושג איך הן עושות את זה.

במאה השנים האחרונות אנו מתחילים לפענח את המנגנון הפועל בתוך התאים ובין התאים, ומאפשר לתהליך ההתחדשות להתחולל ולגפה חדשה (או אפילו יצור חדש) לגדול כמעט מאין ומאפס. הבנו כבר שתאי גזע בגופן של הפלנריה וההידרה מסוגלים להשתכפל ולהתמיין, וכך ליצור מחדש את שלל התאים המרכיבים את היצור השלם. אך מה גורם לתאי הגזע להתחלק דווקא לאחר החיתוך, ולא לפני כן? כיצד הם נשלטים? ומדוע מתמיינים תאי גזע מסוימים בגוף התולעת לתאי שריר, בזמן שאחרים מתמיינים לתאי עצב או לתאים במעי?

יש לנו קצוות-חוטים לתשובות עבור השאלות הללו. חוקרי הביולוגיה זיהו מגוון רחב של גנים וחומרים כימיים שמפרישים התאים ומעורבים בתהליכים שונים בהתחדשות. אך אנו מתקשים לפענח את מגוון התגובות והאינטראקציות האפשריות בין כל הגורמים הללו. זו הסיבה שעדיין לא איתרנו מודל שלם המתאר את פלא ההתחדשות שבתולעים, בהידרות ובסלמנדרות. כבני-אדם, אנו מוגבלים ביכולתנו ליצור מודל שכזה יש מאין. אדם אחד צריך לעבור על עשרות ומאות מחקרים המתארים את כל הגורמים הללו, ולהגיע לפרץ של יצירתיות באמצעותו יפענח כיצד כל הגורמים הרלוונטיים מתקשרים זה לזה.

אולי, בבוא היום, עוד יבוא גאון אנושי מתחום הרפואה ההתחדשותית, אשר יחווה פרץ יצירתיות שכזה ויצליח לעמוד על טיבה של ההתחדשות. כפי שכתב מיכאל לוין,

"המצאת מודלים שיסבירו מה הטבע עושה, הינה הדבר היצירתי ביותר שמדענים עושים – לא מדובר רק בסטטיסטיקה או בחישוב מספרים, אלא בלב ובנשמה של העשייה המדעית."

ואולי איננו זקוקים כבר לאותו גאון יצירתי אנושי, מאחר שמחשבים יצירתיים מתחילים לספק פתרון לבעיה כבר בימים אלו ממש, תוך שהם מסייעים למדענים להגשים את "הלב והנשמה של העשייה המדעית".

 

המחשב שפתר את התולעת

במעבדתו של מיכאל לוין, שצוטט מעלה, מפותח בשנים האחרונות מדען מסוג חדש: כזה שמעגליו המוחיים אינם מבוססים על דנ"א וחלבונים, אלא על סיליקון ואלקטרונים. מדען ממוחשב זה מבצע את העבודה שהמדענים האנושיים מתקשים לעשות: הוא בוחן כמויות גדולות של מידע ומפיק מודלים חדשים המסבירים את המציאות.

המערכת, שפותחה על-ידי דניאל לובו במעבדתו של לוין, קיבלה כקלט מספר מודלים בסיסיים המתארים את הדרך בה גנים וחלבונים שונים משפיעים על תהליך ההתחדשות של תולעי פלנריה. המחשב הריץ סימולציות של המודלים הללו, ובחן האם תוצאות המודלים תואמות לתוצאותיהם של ניסויים מקבילים שנעשו במעבדות בעשורים האחרונים ושפורסמו בספרות המדעית. מתוך המודלים המוצלחים ביותר נלקחו עקרונות יסוד מסוימים ועורבבו ביחד כדי ליצור מודלים חדשים שנבדקו בעצמם בסימולציות נוספות. התהליך המשיך בדרך זו עד לקבלת מודל שהצליח לתאר ולהסביר את כל 16 הניסויים שהוזנו לתוך המערכת.

המודל שהתקבל הצליח להסביר היטב – ולראשונה – חלק מיכולת ההתחדשות של התולעת, שנסתר עד היום גם מעיניהם של החוקרים האנושיים בתחום. המערכת הצליחה להגיע למודל המנצח, שאומת מאז בניסויים במעבדה, ב- 42 שעות בלבד. על הדרך, המערכת הממוחשבת הצליחה גם לגלות מחדש מספר מנגנונים ותהליכים מיקרו-ביולוגיים שהיו ידועים כבר, בתהליך ההתחדשות ובניית הגוף של התולעת. בהינתן תוצאות מרשימות אלו, אין פלא שלובו ולוין מתכוונים ליישם את המערכת בעתיד גם על בעיות אחרות שטרם נפתרו, כגון הבנת הדרך בה מתפתחים עוברים ברחם.

הנה כך, המחשבים היצירתיים מסייעים לאדם לפתור בעיות מדעיות, שהיו דורשות אלפי שעות עבודה במעבדה (ביצירת ובחינת הניסויים השונים) והרבה יצירתיות. והם עושים זאת ב- 42 שעות בלבד. אלו תעלומות מדעיות נוספות ייפתרו בעזרת קורטוב של יצירתיות ממוחשבת? את התשובה נתחיל לגלות כבר בעשור הקרוב.

 

סיכום: המחשבים היצירתיים

עברתי במאמר על שתי דוגמאות בהן מחשבים מפגינים יכולות שניתן לפרשן כיצירתיות. המוח המלאכותי של גוגל יוצר כיום תמונות חדשות באמצעות שילוב אלמנטים קודמים מזיכרונו. בכך הוא עונה על כל הדרישות להפגנת יצירתיות אינדיבידואליסטית. המחשב של לוין ולובו, שפותר בעיות מדעיות באמצעות יצירת מודלים חדשים, עונה גם על הדרישות להפגנת יצירתיות חברתית-תרבותית: הוא יוצר מוצר חדש שהוא מסוגל לזהות שהינו בעל ערך בעיני החברה.

המוח המלאכותי של גוגל פועל כיום לחיבור ושיבוץ מחדש של תמונות, אך לא רחוק היום בו הוא יחבר רעיונות וקונספטים ואלמנטים מופשטים יותר – ובאמצעות עקרונות דומים לאלו שהדגים המחשב של לובו ולוין, הוא גם יבחן אלו מהם עומדים במבחן המציאות והמדע. זמן החישוב של מוחות מלאכותיים כאלו יוקדש לבעיות שהטרידו את האנושות מאז ומתמיד: כדי לפתור בעיות רפואיות ולהבין מחלות שמעולם לא ירדנו לנבכיהן, לנתח ולפענח מקרי פשיעה, ואפילו לאתר מודלים חברתיים מוצלחים יותר מאלו הנהוגים כיום.

המשמעות היא שהיצירתיות, כבר בעתיד הנראה לעין, תחדל מלהיות רכושם הבלעדי של בני-האדם. יצירתיותם של בני-האדם תהיה עדיין חשובה ביותר במאה הקרובה: יזמים המוצאים דרכים חדשניות להפעיל את המחשבים לצרכינו, למשל, יכולים לזכות ברווחים עצומים. אך עלינו להכיר בכך שהמחשב, כישות המסוגלת לאתר פתרונות יצירתיים לבעיות (ולעתים לזהות בעיות חדשות בעצמה), מצטרף עתה כשחקן חדש למגרש ההמצאות והחדשנות.

מי תהיה המדינה שתצליח ביותר במאה ה- 21? זו תהיה המדינה בה בני-האדם יצרפו את כוחם למחשבים, וביחד יגיעו להישגים גדולים יותר מאי-פעם.

 

13 Comments

Filed under Uncategorized, עתידנות

עתיד החינוך, פרק שני: החינוך הופך למשחק

"זהו הסוד האמיתי של החיים – להיות שרוי כולך במה שאתה עושה כאן ועכשיו.

ובמקום לקרוא לזה עבודה, להבין שמדובר במשחק."

 – אלן ו. וואטס

 

אם הייתם ילדים פעם, בוודאי אתם זוכרים לטובה את גן הילדים, על הגננות, המגלשות והצעצועים המרובים שהוא מכיל. אולי תופתעו לשמוע שלפני מאתיים שנים לא היה קיים כלל המושג כפי שאנו מכירים אותו היום. גן הילדים במתכונתו הנוכחית, עם הדגש שהוא שם על משחקים והפעלות, נוצר ונהגה על-ידי אדם שידע להילחם למען אמונותיו ולהפיצן ברחבי העולם, עד שכיום נמצאים גני ילדים בכל מדינה. שמו היה פרידריך וילהלם אוגוסט פרובל, ובתחילת המאה ה- 19 הוא התנדב להילחם באחת היחידות האימתניות ביותר של מדינתו, במהלך המלחמה הגדולה בין פרוסיה לנפוליאון.

שמה של היחידה היה "ליצו פרייקור", והיא מנתה 3,500 לוחמים בלבד, אך כל אחד מהם היה חדור אידיאולוגיה ואמונה בגרמניה השלמה, המאוחדת והדמוקרטית. המתנדבים עטויי השחורים פלשו לטריטוריה של צרפת במהלך המלחמה וזינבו בצבאות האויב ללא רחם, כלוחמי גרילה עתיקים. הם הסבו נזק כה רב, עד שהקיסר נפוליאון עצמו התייחס אליהם כאיום וכעלבון אישי, וגם לאחר שנחתם הסכם הפסקת אש בין המדינות החליט אחד הגנרלים הצרפתיים להורות על מתקפה כנגד חיילי היחידה, כשהוא מצהיר – "הפסקת אש לכולם, אך לא עבורכם!" [3]

חיילי הליצו פרייקור היו שילוב יוצא-דופן וגדוש בניגודים, שכן מרביתם היו אקדמאים ואינטלקטואלים שלפני המלחמה היו מנידים בראשם בעצב בראותם אפילו זבוב נטרף על-ידי עכביש. אף על פי כן, כשהגיעה העת לקרבות, החליטו האקדמאים להילחם בפראות למען אמונתם בגרמניה המאוחדת. שילוב מוזר זה של לוחמה בלתי-מתפשרת בשם אידיאולוגיה גדולה יותר מכל אדם, המשיך ללוות את פרידריך פרובל לשארית חייו. הוא התנדב ליחידה, זכה להילחם ביותר קרבות משראוי לאדם אחד שישתתף בהם, ושב עם סיום המלחמה לביתו כגיבור. ואז, הוא הלך ללמד ילדים איך לשחק. מכיוון שהאמין בכל לבו שילדים ראויים לטיפוח ולגידול עדין, "כמו צמחים בגן", בניגוד לחינוך החמור והבלתי-מתפשר שהיה מקובל באותן שנים במשפחות ובמוסדות רבים.

עד מותו בשנת 1852, הספיק פרובל לפתוח ולנהל מוסדות לחינוך ילדים צעירים, לערוך ולפרסם כתבי-עת בתחום החינוך, ולהקים את המוסד הקיים עד היום וידוע בשם הגרמני קינדרגרדן או גן ילדים בעברית צחה. אמונתו העזה, שבשמה נכנס לקרב מול מוסדות השלטון באותה פראות שהפגין בצעירותו, הייתה שילדים יכולים ללמוד באמצעות משחק. הוא זיהה את ערכם של המשחקים בהם משתתף הילד באופן פעיל, ובגן הילדים הראשון שהקים עודדו הילדים לשיר, לרקוד ולשחק זה עם זה. אילו הייתם מעבירים את אותם ילדים לגן במאה העשרים ואחת, הם היו מזהים מיד רבים מהצעצועים. ואין פלא – כל גני הילדים כיום הינם מורשתו של פרובל.

הצעצועים הפופולאריים ביותר באותם גנים כונו 'צעצועי פרובל', ואותם עיצב החייל והמחנך הגרמני במיוחד כדי לעודד את הילדים ללמוד תוך כדי משחק. הצעצוע הבסיסי ביותר היה כדור רך וצבעוני, שהילד היה יכול למחוץ בכף ידו – והיה חוזר מיד לגודלו המקורי. האימהות הצעירות נהגו לקשור חוט לצעצוע, ולטלטלו מול עיניו של התינוק כדי לעודד אותו לשחק ולחקור את תכונות החומר ואת תנועות החפץ בזמן ובמרחב. צעצועים מתקדמים יותר כללו קוביות עץ שניתן היה להרכיב ביחד למגדלים, וכדורי עץ שהמשחק בהם הקנה לילד תובנות אודות תנועתם של חפצים עגולים וכדוריים על משטחים ועל הקולות שאלו עושים עת הם פוגשים בבהונות רגליו של מבוגר. זו הייתה אחת מצורות הלמידה הראשונות שהונחלו מתוך מחשבה תחילה כמשחק. היום היא קיימת בכל מקום.

 

"המתנות של פרובל" - צעצועים מהפכניים (במלוא מובן המילה) מהמאה ה- 19, שקיימים כיום בכל גן. מקור

"המתנות של פרובל" – צעצועים מהפכניים (במלוא מובן המילה) מהמאה ה- 19, שקיימים כיום בכל גן.
מקור

 

באופן טבעי, ממשלת פרוסיה אסרה על דרך חינוך זו, מכיוון שקידמה ערכים "אתאיסטיים וסוציאליסטיים". לא ננסה לרדת לעומק נבכי הערכים האתאיסטיים שבכדורי בד רכים, אך עבור פרובל גדש האיסור את הסאה, ושנה לאחר מכן הוא הלך לעולמו. אף על פי כן, כדורי הבד האתאיסטיים והסוציאליסטיים תפסו פופולריות מחוץ לפרוסיה, ועד סוף המאה ה- 19 צצו ופרחו גני ילדים בכל רחבי אירופה וארצות הברית [4]. ילדים החלו לשחק כדי ללמוד.

כיום אנו מבינים שפרובל זיהה את אותם כללי התנהגות המנחים בעלי-חיים מכל המגוון הביולוגי: כולם אוהבים לשחק, כלומר, לבצע פעילויות שאינן מעניקות יתרון הישרדותי מיידי. עורבים צעירים בארצות הצפון הקרות תועדו כשהם גולשים במורד גגות מכוסי-שלג, מתנערים בסוף הגלישה ועפים מיד בחזרה לראש הגג לסיבוב נוסף של החלקה קפואה [5]. כלבים וחתולים משחקים עם צעצועים, מעיפים אותם באוויר ותופסים אותם בפיהם. שחפים נצפו במשחק יוצא-דופן: הם מפילים צדפות מגובה רב, ועטים עליהן כדי לנסות לתפוס אותן מחדש לפני שיפגעו בקרקע. השחפים הנועזים במיוחד מחפשים אזורים עם רוחות חזקות כדי להגדיל את האתגר [6].

מדוע כל החיות האלו משחקות? התשובה הפשוטה ביותר היא שהן – ואנחנו – נהנים מהמשחק. אך זוהי טאוטולוגיה – תשובה שאינה אומרת דבר, ורק מתארת את המציאות הקיימת. ודאי שהם נהנים, אחרת לא היו משחקים! התשובה המלאה יותר הינה שבעלי-החיים התפתחו ונבררו בכוחות האבולוציה ליהנות מן המשחק מכיוון שהוא משרת מטרה לטווח הארוך. טורפים צעירים, כחתולים וכלבים, מפתחים קואורדינציית עין-טופר כאשר הם משחקים עם טרף אמיתי או מדומה. שחפים המתאמנים בתפיסת צדפות באוויר זוכים באימון בתנאים קשים, ולפיכך ביתרון ארוך-טווח על פני שחפים אחרים שאינם נוהגים לשחק (וכפי שנהג הסמל שלי בטירונות לנבוח – "קשה באימונים – קל בקרב"). אין פלא שבמהלך האבולוציה זכו בעלי-החיים אוהבי-המשחק ביתרון על אחרים, ואהבת המשחק הוטמעה בצאצאיהם, עד כדי כך שג'ואהן הויזינגה, תיאר את ה- "משחק" בספרו הומו לודנס (האדם המשחק) כ –

"… פעילות חופשית הנבדלת באופן מודע מהחיים ה- 'רגילים' בכך שאינה רצינית, אך באותה העת השחקן נבלע בתוכה באופן נמרץ ומוחלט." [7]

בני-האדם, כחיה מתקדמת במיוחד, אינם שונים. המשחק תופש חלק חשוב גם בחיי ילדינו, כפי שהיטיב פורבל לזהות. כיום, כאשר ניתן למצוא גני ילדים בכל עיר ועיר, הפך המשחק להיות חלק רשמי מן הילדות, ואמנת זכויות הילד של האו"ם מציינת במפורש את זכותו של הילד לשחק וליהנות [8]. הילדים רוצים לשחק, נמשכים למשחקים ומעוניינים לקחת בהם חלק. משחקים יכולים להיות, לפיכך, כלי רב-ערך להעברת מסרים הדורשים אימון והשקעת זמן ומאמץ.

עד לעשורים האחרונים התמקדו רוב המשחקים לילדים בהנחלת מידע בסיסי ביותר על העולם. הצעצועים של פרובל, למשל, העניקו בעיקר הבנה לגבי הכוחות הפיזיקליים השולטים בעולם, ברמת אפיון גסה כגון "חם", "קר", "רך", "מתגלגל" וכדומה. זה היה המצב לאורך רוב המאה העשרים, אך כיום העולם מתחיל להתמלא במשחקים המספקים ידע הנחוץ לכל אדם בוגר בעולם המודרני בתחומים שונים ומשונים: מגאוגרפיה ועד למתמטיקה ולשון. משחקים אלו אינם נמצאים לרוב בחצר או בגינה. מקומם עבר לאביזרי המחשוב השונים: למחשבים הביתיים, לטאבלטים ולטלפונים החכמים.

 

יומם של משחקי המחשב החינוכיים

היא הופיעה לראשונה בזירה העולמית בשנות השמונים של המאה האחרונה, ורכשה לעצמה מיד קהל מעריצים צעיר ונלהב. לכאורה אין בכך פלא, שכן הייתה יפהפייה: בעלת שיער שחור גולש ועיניים בוהקות בעליזות שלא טרחה להסוות. אך הנערים והנערות לא נמשכו לפרטים חיצוניים שוליים אלה, אלא לשובבותה ולמוחה הקרימינלי, שלא חדל לחרוש תככים ומזימות שריתקו את העוקבים אחריה. היא הסתובבה בכל רחבי כדור הארץ, ובכל מקום אליו הגיעה – לשם הגיעו גם רבים ממעריציה. הם רדפו אחריה מסביב לעולם, ותוך כדי כך למדו את שמות ערי הבירה, את דגלי המדינות, את ההיסטוריה שלהן ואת הברכות בשפות זרות ומגוונות. שמה היה כרמן סאנדיאגו, והיא לימדה דור שלם של ילדים גיאוגרפיה, היסטוריה ושפות – מבלי שניסתה אפילו.

 

היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו? מקור

היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו?
מקור

 

כרמן היא דמות ממוחשבת, כמובן, מהמשחק "היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו" שהשתחרר לשווקים בשנת 1985. השחקנים רדפו מסביב לעולם אחר הגנבת האלגנטית והפושעים שגייסה לצוותה. קופסת המשחק הכילה, לצד דיסקט גדול או עשרה, גם אלמנך של העולם כולו – ספר המתאר את כל ארצות וערי העולם, ובו יכלו השחקנים לחפש מידע כדי לפתור את הרמזים מהמשחק בנוגע למקום מחבואה של כרמן ומרעיה [1]. באופן שנראה כמעט בלתי-יאמן למורי גאוגרפיה, בילו ילדים בארצות הברית שעות ארוכות מזמנם מדי יום בסריקת האלמנך אחר רמזים ופתרונות לחידות מהמשחק, ובאותה נשימה רכשו שפע נרחב של מידע על העולם הסובב אותם. כפי שכתב מגזין קומפיוט! (Compute!) –

"… זה שהמשחק עוזר ללמד מיומנויות מחקר ואת יסודות הגאוגרפיה באותו הזמן, נראה כמעט טוב מכדי להאמין… הוא מבדר מספיק כדי להסוות את העובדה שאתה עשוי ללמוד משהו במהלך המשחק." [2]

במשפט יחיד זה, מהול באי-אמון, נפתחה עונת משחקי המחשב החינוכיים.

 

צילום מסך מתוך אחת הגרסאות המוקדמות של "כרמן סנדיאגו". מקור

צילום מסך מתוך אחת הגרסאות המוקדמות של "כרמן סנדיאגו".
מקור

 

כרמן סנדיאגו אינה הדמות הממוחשבת היחידה המסייעת לילדים ללמוד באמצעות משחק פעיל. במשחק הפופולארי לטאבלטים הידוע בשם "ארצו של ון" (על שם המתמטיקאי הידוע ג'ון ון), נקרא הילד לעזור לתולעת הקוסמת לומבריקוס להציל את הארץ המופלאה מפני המכשף המרושע אפיירוגון, החי בראש השורש המרובע האפל. במהלך המשחק פולשים יצורים אימתניים (וחמודים) במגוון צבעים וצורות, והילד לומד לחסלם באמצעות שרטוט קווים מחברים בין כל אחד מהמפלצתונים. קו המקשר בין שני יצורים גורם להם נזק רב, אך משולש הנמתח בין שלושה יצורים מסב נזק רב עוד יותר. ואם מדובר במשולש ישר זווית, הרי שלומבריקוס גם ידאג לזעוק את שמו המיוחד של המשולש בשאגת קרב משעשעת שמורה בכתה לא היה יכול להתחרות בה.

נשמע ילדותי? ובכן, אין פלא. מדובר במשחק שנועד ללמד ילדים גיאומטריה בכיתות א' עד ד', ועושה זאת באופן מבריק. הוא תופס את מקומן של הלומדות העבשות והיבשות, שמנסות להעביר חומר לימודי במסווה של משחק, ובמקום זאת משמש כמשחק אמיתי ומהנה שמספק את הלימודים 'על הדרך'. הוא תואר באתרים שונים כ- "ממכר בטירוף" [9] והוגדר כמשחק החינוכי הטוב ביותר של שנת 2014, אשר מלמד ילדים "…מבלי שיבינו אפילו שהם לומדים" [10]. עד סוף המשחק יצייר הילד מרצונו החופשי יותר מחמשת-אלפים צורות גיאומטריות שונות שירגילו אותו לשמותיהם של כל סוגי המשולשים, המרובעים, המקביליות, הטרפזים ושאר קללות שהילד היה מכיר בעבר רק משיעורי המתמטיקה. כל אלו הופכים להיות חבריו וכלי נשקו במלחמה למען הצדק, לאחר שהוא משקיע שעות רבות מספור בהיכרות אינטימית עמם.

 

משחק חינוכי אחר שצבר מעריצים לאחרונה מכונה קלקולורדס – "אבירי החישוב" בתרגום חופשי. השחקן הינו אחד מאבירי החישוב הנדרשים לשחרר את הגלקסיה מעולו של "ביט השנאה" (HateBit) המרושע. כדי לעשות זאת, השחקן מקבל לרשותו חבילת קלפים דיגיטלית, שכל קלף בה הינו בעל ערך מספרי אחר. לאויבים ישנה חבילת קלפים משלהם, ובכל סיבוב במשחק מקבל הילד תשע ספרות שונות ומתבקש לבצע פעולות כפל, חיבור וחיסור ביניהן כדי ליצור מספרים חדשים המתאימים לערכים המדויקים של הקלפים שבידו. הוא יכול להטיל רק את הקלפים שהצליח לחשב את הערכים הנכונים שלהם. במידה והוא מצליח להשתמש בכל תשע הספרות, הוא מקבל סיבוב נוסף – תמריץ חשוב המעודד חשיבה זהירה והשקעת זמן במשחק .

למרות הגרפיקה הפרימיטיבית של המשחק, שמחזירה את השחקן לתקופות מפוקסלות בהיסטוריה, הוא התגלה במפתיע כהצלחה מסחררת. למעשה, במו עיניי ראיתי חבורת ילדים יושבים מרותקים מסביב לטלפון חכם אחד ומנסים לנצח ביחד את ביט השנאה השנוא. כל ילד ערך חישובים משלו בראשו וצעק לשחקן – האחד ששלט באותו הרגע בטלפון – מה עליו לעשות כדי להגיע לערך המדויק של הקלף שהוא רוצה להטיל. התרגשות שכזו מסביב ללוח הכפל מעולם לא זכיתי לראות עד לאותו הרגע, והיא אינה מוגבלת רק לילדים. באתר טאץ' ארקייד מדורבנים הגולשים לשחק במשחק ו- "ללמוד משהו בזמן שהם ממיסים פנים" [11], וכתב הטכנולוגיה הארי סלייטר מהאתר פוקט גיימר מצא עצמו שואג זעקות ניצחון בעלות אופי מתמטי ברגעים מלהיבים במיוחד במשחק.

"המתמטיקה ניצחה לי את היום." הוא מתאר, "מספרים מהוללים התחברו, התחסרו והוכפלו ליצירת חיילים, מוטציות ואופנועי חלל." [11]

הבן שלי, אגב, יכול להזדהות עם המשפט. מדי ערב הוא מבקש ממני לשבת לידו ולשחק ב- "משחק המספרים" כפי שהוא מכנה את המשחק. ביחד, אנו מחברים, מחסרים ומכפילים מספרים, ושואגים בניצחון בעת הצלחה בחישוב מסובך במיוחד. הוא בן שנתיים ואחד-עשר חודשים, ומעריץ במיוחד את המספר שבע, מסיבות שעדיין אינן ברורות לי לגמרי. 

 

אבירי החישוב. המשחק האהוב על ילדי בן השנתיים ו- 11 חודשים. מקור

אבירי החישוב. המשחק האהוב על ילדי בן השנתיים ו- 11 חודשים.
מקור

 

העובדה שהמשחקים הנ"ל, שמלמדים את הילדים גיאוגרפיה, גאומטריה ומתמטיקה, זכו לתיאורים נלהבים שכאלו מפתיעה מורים רבים. הם רגילים לעמול בפרך כדי לשכנע את תלמידיהם לשבת בבית ולתרגל את חומר הלימוד, או להסכית לנלמד בכיתה. האם ייתכן שבאמצעות נקיטת גישה אחרת – יצירת משחקים בעלי ערך חינוכי – ניתן לשנות את דרכי הלימוד המקובלות כיום?

על פניו, ברור שמשחקים יכולים להוות מדיום רב-ערך להעברת ידע ולתרגול. מפתחי משחקים אינם מנידים עפעף כשהם שומעים עד כמה מתרגשים ילדים ממשחקים. אחרי הכל, משחקים מטבעם מושכים חיות, בני-אדם וילדים. שבעים ושניים אחוזים מאזרחי ארצות הברית (בין גילאי שש ל- 44 שנים) משחקים משחקי מחשב ווידאו, ומבלים 18 שעות בשבוע מול המסך בלחיצות קדחתניות על העכבר והמקלדת [13]. הרווחים מתעשיית המשחקים עמדו ב- 2014 על 24 מיליארד דולרים לשנה – יותר מפי שניים מתעשיית הסרטים כולה [13]. הסטטיסטיקות הללו מבהירות שכל מחנך יכול ללמוד ממפתחי משחקים כיצד להפוך פעילות למהנה ומושכת יותר.

כיצד הם עושים זאת?

 

סודות המוטיבציה

דמיינו את התרחיש הבא. מוטי אוהב לצפות בסרטי מדע בדיוני. הוא הבטיח לאשתו, איילה, שאם תתלווה אליו לסרט החדש של האקס-מן, הם יצאו לאחר מכן לארוחת ערב רומנטית במסעדה האהובה עליה. איילה אמנם אינה מתחברת לז'אנר המדע הבדיוני או הקומיקס, אך היא בהחלט מחבבת ארוחות ערב רומנטיות.

ועתה – שאלה: מי מהם חדור מוטיבציה יותר לראות את הסרט?

ייתכן שעניתם שאיילה רוצה לראות את הסרט יותר מכיוון שהיא מצפה ל- 'פרס' שבסוף הסרט. או אולי חשבתם שדווקא מוטי מעוניין יותר ללכת לקולנוע מאחר שהוא אוהב את סוג הסרטים הללו. התשובה המלאה מורכבת יותר, מאחר ששניהם חדורי מוטיבציה, אך משני סוגים שונים. המוטיבציה שמניעה את מוטי מכונה מוטיבציה פנימית, המתעוררת כאשר האדם נהנה מפעילות מסוימת. איילה, לעומת זאת, חדורה מוטיבציה חיצונית, שמקושרת לרצון לקבל תגמול על פעולה מסוימת או להימנע מעונש. מוטיבציה חיצונית יכולה להיות כוח חשוב בהנעה לפעולה (כפי שלמד מוטי), אך עקב היותה מותנית בגורמים חיצוניים, היא יכולה להתפוגג במהירות. 

המוטיבציה שמניעה את רוב התלמידים בבתי הספר כיום הינה, לצערנו, מוטיבציה חיצונית. התלמידים הבינו כבר שהם אינם נהנים מהלימוד (בהכללה גסה), אלא משתתפים בשיעורים וממלאים את מטלות הבית כדי לזכות בציונים גבוהים, כדי לרצות את המורה ואת הוריהם או כדי לקבל אישור ומימון ללכת לסרט האחרון של האקס-מן. גורמים חיצוניים אלו אינם ממלאים את רוב הילדים במוטיבציה שתגרום להם להשקיע את עצמם יומם וליל בלימודיהם.

הבה נבחן, לפיכך, כיצד יוצרים משחקים סביבה המדרבנת את המוטיבציה הפנימית, וכיצד מנסים מחנכים כבר היום להטמיע אלמנטים דומים בכיתותיהם.

 

תיאוריית ההגדרה העצמית

אחת התיאוריות החשובות ביותר המסבירה את קיום המוטיבציה הפנימית מכונה "תיאוריית ההגדרה העצמית". החוקרים העומדים מאחורי התיאוריה מזהים שלושה צרכים בסיסיים הקיימים בנפשו של כל אדם:

  • כשירות: שיפור יכולות;
  • קהילתיות: השתייכות לקבוצה ודאגה לזולת;
  • אוטונומיות: חירות אישית והיכולת לקבל החלטות בזכות עצמך ועבור עצמך.

כל מטלה המתגברת את אחד הצרכים הללו, הינה בעלת סיכויים טובים להיות מהנה, והמממשים אותה יהיו בעלי מוטיבציה פנימית להמשיך לבצעה גם ללא הבטחת תגמול או עונש.

 

כשירות ושיפור יכולות

אחד ממשחקי המחשב הפופולריים ביותר בעולם כיום נקרא וורלד אוף וורקראפט. במשחק זה השחקנים מקבלים שליטה בדמות בעולם וירטואלי, ומסוגלים לחקור את אותו עולם, לשתף פעולה או להילחם עם שחקנים אחרים ברשת ולפתח את כישורי דמויותיהם. הדמויות יכולות, למשל, לרכוש לעצמן מיומנויות חשובות כגון תפירה, תכשיטנות, נפחות ואחרות. המיומנויות נאמדות בציון המתחיל באפס ויכול להגיע לארבע-מאות נקודות ואף יותר מכך. כדי להעלות את ציון המיומנות בנקודה אחת, צריך השחקן ליצור חפץ חדש מהסוג המתאים, ולשם כך עליו להשקיע זמן רב באיסוף חומרים ומצרכים. אף על פי כן, שחקנים משקיעים שעות על גבי שעות בהעלאת ציוני המיומנות שלהם בנקודות בודדות. ויש לציין שנקודות אלו הינן שרירותיות לגמרי, מכיוון שמיומנות תפירה בעולם הדיגיטלי אינה מקנה דבר בעולם הפיזי!

מפתחי וורלד אוף וורקראפט מסתמכים על רצונם של השחקנים לפתח את מיומנויותיהם בעולם המשחק הדיגיטלי, ואף מעודדים את הרצון באופן פעיל. השחקנים אשר מגיעים לרמה הגבוהה ביותר של מיומנות מסוימת זוכים בתגים ובתארים מיוחדים, כגון "חייט רב אמן", שכל יתר השחקנים מסוגלים לראות ולהעריך. הפגנה מסוג זה של רמת מיומנות גבוהה מדרבנת את רצונם של אחרים לשפר את יכולותיהם ולהמשיך לשחק כדי להגשים את המטרה שהציבו לעצמם [15].

ניתן להתייחס גם לשיטת הציונים המקובלת בבית-הספר כאל דרך להפגנת יכולותיו של התלמיד, אך הציונים ניתנים ללומד רק פעמים ספורות במהלך שנת הלימודים, ולפיכך מהווים מטרה מרוחקת ומנותקת כל-כך מחיי היום-יום שקשה להתייחס אליה. הפרופסור לי שלדון החליט לנסות להתמודד עם בעיה זו, ויצר דרך חדשה לחלוקת ציונים (ואם נאמר זאת אחרת: להמחשת העלייה בכשירותו של התלמיד) המסתמכת על מתן "נקודות ניסיון" – מונח המוכר היטב לשחקני מחשב מנוסים. כל ה- 'שחקנים' בכיתתו של שלדון מתחילים עם אפס נקודות ניסיון, וצוברים אותן לפי כללים המוגדרים בסילבוס: נוכחות בכיתה מניבה לתלמיד עשר נקודות בכל שיעור, הגשת שיעורי בית מניבה 75 נקודות, הצלחה בבחן האמצע שווה 400 נקודות, והגשה מוקדמת של הדו"ח הסופי תתגמל את התלמיד במספר נקודות נוספות [16]. בדרך זו התלמיד מרגיש כי כל מטלה שהוא נוטל בה חלק, משפרת באופן כמותי ומדיד את יכולותיו – ומאפשרת לו גם להתגאות בפני שאר התלמידים על השיפור. כאשר העביר שלדון משוב בסוף הקורס, הוא גילה כי –

"בסך הכל הסטודנטים היו נלהבים כולם לגבי גישת "הכיתה כמשחק". רבים הביעו רצון שגם קורסים אחרים יועברו בצורה דומה, וחשבו שניתן להשתמש בטכניקות בכל נושא שהוא." [17]

נשמע מורכב? האם אתם חוששים שמורה ממוצע לא יצליח (או לא ירצה) להגות וליישם מערכת שממירה התנהגות בנקודות ניסיון? אם כך, אתם כנראה צודקים. יש צורך במורה יוצא-דופן (ויש שיגידו שגם עם עודף זמן פנוי) כדי לפתח מערכת מסוג זה. היתרון של העידן הדיגיטלי הוא בכך שברגע שמערכת מסוג זה מומצאת, מורים אחרים יכולים להשתמש בה כמעט מיד, עם הדרכה מינימלית. לרוע המזל, הם יכולים גם להשתמש בה בדרכים הלא-נכונות.

מקרה מבחן מצוין לאפליקציה שעלולה שלא ליצור מוטיבציה פנימית הוא ClassDojo: אפליקציה ממוחשבת לניהול הכיתה, בה לכל אחד מהילדים יש 'אווטאר' – דמות מפלצתית מצוירת בצבעי פסטל בוהקים – המייצג אותו. המורה יכול לתת נקודות לכל ילד על התנהגות טובה, או להצביע בפניו על התנהגות שדורשת שיפור. הכיתה כולה יכולה לראות כיצד מתוגמלת התנהגות טובה בזמן אמת, ולהיכנס לתחרות המונעת בכוח הרצון הפנימי להגיע ל- "כשירות" מקסימלית.

 

אפליקציית ClassDojo מאפשרת למורה לתגמל כל ילד באופן אינדיבידואלי על הישגיו והתנהגותו בכתה. מקור

אפליקציית ClassDojo מאפשרת למורה לתגמל כל ילד באופן אינדיבידואלי על הישגיו והתנהגותו בכתה.
מקור

 

מצד אחד, אפליקציית ה- ClassDojo מאפשרת למורה להיות בקשר מתמיד עם התלמידים, ולהוציא בקלות הודעות ודו"חות להורים ולמנהלים המתארים את התנהגות הילדים בכיתתו. יותר משני מיליון מורים משתמשים כיום באפליקציה, כדי לתקשר עם יותר מ- 33 מיליון תלמידים והורים [18]. מצד שני, חשוב להדגיש שהמורה הממוצע מסוגל בקלות להרוס את ביצועי הכיתה באמצעות ה- ClassDojo. אם הוא הופך את האפליקציה לכלי להשגת נקודות בלבד, הרי שמאבקו של התלמיד להשגת והוכחת הכשירות הופך למאבק לקבלת פרסים חיצוניים ותו לא. כלומר, המוטיבציה הפנימית הופכת למוטיבציה חיצונית.

בספרו, "העונש שבתגמולים" (Punished by Rewards) מדווח אלפי קון על יותר משבעים מחקרים המוכיחים שגורמי הנעה חיצוניים כציונים, תגמולים ואפילו (לעתים) שבחים, מזיקים לתלמיד לאורך זמן [19]. מסתבר שכאשר אנו מעניקים לילדים תגמולים פיזיים כגון גולות או כסף על מטלות לימודיות כקריאת ספרים, התלמידים מתקדמים ביכולותיהם רק עד רמה מסוימת, ועוצרים שם. הם אינם רוכשים מוטיבציה פנימית לקריאה. במקום זאת, הם מאמצים מודל של מוטיבציה חיצונית ולומדים להבין שהם אמורים לקבל תגמול על מאמצי הקריאה שלהם. ומה יקרה כאשר יפסיקו ההורים לתת את התגמול? הילד יאבד את המוטיבציה לקרוא. חמור מכך, אפילו אם התגמולים ימשיכו לאורך זמן, המוח יסתגל לריגוש שבתגמול וילמד לראות אותו כמובן מאליו – וכך תאבד גם המוטיבציה החיצונית את כוחה.

אפליקציית ClassDojo, לפיכך, יכולה להפוך למלכודת דבש מורעלת עבור מורים ששואפים במלוא הכנות לשפר את שיעוריהם ואת ביצועי התלמידים. אם המורה משתמש באפליקציה ככלי להענקת נקודות לילדים בודדים על התנהגות טובה בכתה או על הכנת שעורי הבית, הוא ממיר את המוטיבציה הפנימית לרצון או ללמידה עצמאית, והופך אותה למוטיבציה חיצונית. כדי להיחלץ ממלכודת זו חייב המורה לשלב גם התייחסות לשני הצרכים האחרים של התלמידים – האוטונומיות והקבוצתיות – במערכת הכוללת של הכתה.

 

אוטונומיות וקבלת החלטות

לפני מספר פסקאות סיפרתי על משחק המחשב הפופולארי וורלד אוף וורקראפט, אך לא הבהרתי עד כמה הוא פופולארי. יותר ממאה מיליון חשבונות נפתחו במשחק מאז השקתו בשנת 2004. בהנחה שכל חשבון נפתח על-ידי שחקן אחר, המשמעות היא שאוכלוסיית השחקנים בוורלד אוף וורקראפט בעשור האחרון עולה על אוכלוסייתן של גרמניה, בלרוס ושוודיה גם יחד [20].

ועתה, וידוי: אני הייתי אחד מאותם השחקנים.

בין השנים 2006 ל- 2008 נהגתי לבלות לילות כימים בעולם המשחק. הצטרפתי לרבים מחבריי הישראלים בגלדה – קבוצה של כמעט מאה שחקנים שהקדישו את כל מאודם לחיסול מפלצות-על במשותף. אין מדובר במפלצות רגילות ממשחקים פשוטים יותר, שכל שחקן אמור להתמודד עמן לבדו. בוורלד אוף וורקראפט יש צורך בשיתוף פעולה ובתיאום מושלם בין עשרות שחקנים, שמקדישים את כל יכולת הריכוז והמיקוד שלהם במשימה למגר מפלצת-על אחת. קרב אחד שכזה יכול לארוך עשרות דקות, ודורש הכנה מראש באמצעות קריאת מאמרים ברשת על האסטרטגיות המתאימות ביותר להתמודדות עם כל מפלצת, אימונים מפרכים מול המסך ואיסוף שיקויים וחפצים קסומים אחרים שיעזרו בקרב. אלו היו זמנים מרגשים עבורי, ולא היה דבר שרציתי יותר מלחלוק את הלהט למשחק, את ההתלהבות ואת תשואות הניצחון עם אשתי. הזמנתי אותה לשלוט בדמות שלי במחשב, והיא, לאחר היסוס קל, הסכימה ביום שבת גורלי אחד. ישבתי לידה בציפייה דרוכה, כשכולי משתוקק לראות עם איזו מפלצת תבחר הגברת להתמודד היום.

היא החליטה לבשל. במשחק. כל היום. לאחר שנה שלמה של בישולים, הפכה אשתי לאחת מאשפיות הבישול בעולם הווירטואלי של וורלד אוף וורקראפט, ואף זכתה בעיטורי כבוד רבים על הצלחותיה בתחום ועל המתכונים הרבים והשונים שאספה ויישמה.

 

אשתי. תמונת אילוסטרציה. מקור

אשתי. תמונת אילוסטרציה.
מקור

 

אין זה מקרה, שגם אשתי וגם אנוכי מצאנו עניין משותף במשחק, על אף שתחומי העניין שלנו שונים מאד. מפתחי וורלד אוף וורקראפט הינם מהמוכשרים ביותר בשוק, ועולם המשחק שיצרו מספק לכל אדם את האפשרות להגשים בו את עצמו בדרכו שלו. חלק מהשחקנים בוחרים להביס מפלצות קטנות בכוחות עצמם. אחרים מוצאים עניין בפעולה המשותפת עם שחקנים אחרים כדי לקטול מפלצות אימתניות יותר. רבים אוהבים להילחם דווקא בשחקנים אחרים, ותמיד ישנם גם אלו שרק רוצים להפוך את דמותם הווירטואלית לשף, לדייג, לתופר או לבורסקאי המהולל והנחשב ביותר בעולם שבתוך המחשב. המשחק אינו מנסה לכפות על השחקנים את הכיוון אליו יפנו, אלא מספק להם את המקום בו יוכלו לבטא את עצמם ולהחליט בעצמם מה יעשו עם חייהם. יש שיגידו, במידה רבה של צדק, כי אותו עולם וירטואלי מעניק לשחקנים רמת אוטונומיות שאינה זמינה עבורם אפילו בעולם הפיזי.

אותה אוטונומיות ויכולת קבלת ההחלטות ומימוש עצמי בכיוון הנבחר, היא זו המשמרת את קהל השחקנים של וורלד אוף וורקראפט, גורמת לשחקנים רבים חדשים להצטרף מדי חודש, ומעודדת שחקנים שפרשו זה מכבר לחזור וליהנות מן החופש הווירטואלי. היא מספקת לכל אלו מוטיבציה פנימית רבת-ערך.

איך אפשר לתת לכל תלמיד אוטונומיות דומה?

התשובה העגומה אך הריאלית היא שבמערכת החינוך של היום, מדובר במעשה בלתי-אפשרי שדורש לבנות מחדש את המערכת כולה מהמסד ועד הטפחות. איננו יכולים להתיר לכל תלמיד ללכת רק לשיעורים שהוא מבקש לנכוח בהם, או להתנער לגמרי מלימודי המתמטיקה, הלשון והאנגלית. קיימים אמנם בתי ספר דמוקרטיים בהם התלמיד מרכיב לעצמו את מערכת השעות שלו באמצעות בחירה עצמאית בתחומי הלימוד המועדפים עליו, אך רובנו איננו לומדים או מלמדים בבתי ספר מסוג זה. כיצד ניתן, לפיכך, לספק לתלמיד אוטונומיות תוך כדי כפייה של תחום הלימוד הנבחר?

זוהי שאלה שמערכת החינוך של המאה העשרים ואחת תאלץ למצוא תשובה עבורה. אפשרות אחת טמונה בנושא שכיסינו בפרק הקודם, בצורת הקרמ"פים וסרטוני הרשת. כל תלמיד יכול לראות את הסרטונים בזמן בו הוא בוחר, ויכול לחזור ולצפות בהם כפי שירצה. גם זה סוג של אוטונומיות.

האקדמיה של חאן לוקחת את האוטונומיות למקום חדש ומרגש, ומאפשרת לכל תלמיד ללמוד בקצב שהוא מגדיר לעצמו. המורה יכול להגדיר את הדרישות מהתלמיד, אך לאחר מכן הוא אינו שולט על מועד הצפייה בסרטונים, או על זמן הכנת שיעורי הבית (או משך הזמן המושקע בהם). התלמיד יכול לבחור להתעכב כרצונו בנושאי לימוד מסוימים, או להמשיך ולהתקדם בחומר אפילו מעבר לנלמד בכיתה באותה נקודת זמן. האקדמיה של חאן מספקת לכל תלמיד את האוטונומיות שלו, ומאפשרת לו גם לבטא אותה כלפי חוץ באמצעות תגים – badges – שהוא מקבל. תגים אלו מאשרים את הישגיו האינדיבידואליים של התלמיד, וכוללים למשל –

  • תג הגורו: לתלמיד שמפרסם עשר תשובות לשאלות בפורומים, שאחרים מסכימים שהן צודקות.
  • תג התשובה המדהימה: לתלמיד שמפרסם תשובה לשאלה בפורומים, עם הסכמה גורפת לגביה מצד יתר המשתמשים.
  • תג המאזין האבסורדי: לתלמיד שהצליח לצפות בעשר שעות של הרצאות בנושא מסוים.

ניתן לראות איך מקדמת האקדמיה של חאן את האוטונומיות של התלמידים. אם בוורלד אוף וורקראפט יכולת להיות קוטל מפלצות, טבח או חייט, הרי שבאקדמיה של חאן אתה יכול לעלות לגדולה בשל יכולתך לצפות בהרצאות ארוכות במיוחד, לענות לאחרים באופן ברור, או לצבור מומחיות במספר תחומי לימודים שונים. התלמיד בוחר את האתגרים בהם ימקד את לימודיו ומאמציו בכל רגע נתון. קיימים יותר ממאה ועשרים תגים שונים שיכולים התלמידים לצבור והופכים את לימודיהם לאישיים יותר [21].

 

תגי הכרה בהישגים יוצאי-דופן באקדמיה של חאן.

תגי הכרה בהישגים יוצאי-דופן באקדמיה של חאן.

 

אם אתם רוצים לשלב מערכת של תגים בכיתתכם, אינכם חייבים להיעזר דווקא באקדמיה של חאן. לפחות אתר אחד מאפשר למורים ליצור תגים משלהם או להעתיק תגים שיצרו מורים אחרים, ולהעניק אותם לתלמידים באופן וירטואלי [22]. המורה החכם יימנע מיצירת תגים 'ברורים מאליהם' בלבד (תג הכנת שיעורי הבית, תג הצלחה במבחן וכדומה), ויוסיף תגים שיעידו על הצלחתו של כל תלמיד בתת-תחום שונה: עזרה לזולת, עבודה בבית, פתרון מספר מסוים של תרגילים בתחומים שונים וכדומה. הוא ייצור גם תגים שהתלמידים אינם יודעים מראש על קיומם ולכן אינם מצפים לקבל אותם. מחקרים פסיכולוגיים רבים מוכיחים כי דווקא תגמולים בלתי-צפויים אלו הינם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על המוטיבציה הפנימית [23].

כל אלו עונים על הצורך באוטונומיות ובהוכחת כשירות, אך הם אינם עונים על הצורך השלישי, שיש הטוענים שהוא הגדול והחשוב מכולם: הקהילתיות וההשתייכות לקבוצה.

 

השתייכות לקבוצה

"האדם הינו חיה פוליטית מטבעו." קבע אריסטו, ובצדק. אנו מתאגדים בקבוצות מרצוננו החופשי, מחפשים את חברתם של אחרים ואת הערכתם ושואפים לסייע לאלו שאנו אוהבים. אנו זקוקים לזהות קבוצתית רחבה יותר מזו של כל אינדיבידואל בפני עצמו, ומתקשים להרגיש שלמים או בטוחים ללא זהות שכזו.

משחקים רבים מנסים לספק מענה לצורך בקהילה ובחברה. אפילו ב- Candy Crush הפשוט, שחקנים יכולים לשלוח בקשות לחבריהם לסיוע במשחק, ובכך לשתף אותם בהצלחותיהם ובכישלונותיהם. כמעט בכל משחק היום קיימת אפשרות לדווח לחבריך בפייסבוק או בטוויטר שהצלחת זה עתה "להביס את המפלצת מיער החושך" או "לקטוף את פרח האושר המופלא". בקיצור, המשחקים עצמם מדרבנים את השחקן ליצור קבוצה וקהילה של תומכים, אוהדים ושחקנים אחרים מסביבו.

האלמנט הקהילתי מיושם גם במשחקים רציניים – משחקים שנועדו לעודד את המשתתף לבצע פעולות מסוימות המיטיבות עמו. חברת קיאס (Keas) למשל, הוקמה ב- 2008 כדי לסייע לעובדים בארגונים לפתח הרגלים בריאים יותר. כדי לעשות זאת, החברה מחלקת את העובדים בארגון לקבוצות של שישה אנשים, אשר מתחרות עם קבוצות אחרות. שישה אנשים, אגב, יוצרים את הקבוצה האופטימלית, מסיבות שאינן לגמרי ברורות. הקבוצות והשחקנים האינדיבידואלים מקבלים נקודות כאשר הם מגיעים לאבני-דרך שהוגדרו מראש: ירידה במשקל, ביצוע מספר מסוים של תרגילי כושר ועוד.

 

כפי שכבר הבנו, במערכות המבוססות על תגמולים ונקודות קל לגלוש למודל המדרבן מוטיבציה חיצונית, אך קיאס יצרה סביבת משחק בה האינדיבידואל הוא רק חלק מקבוצה, ולכן מונע עדיין בכוחו של הצורך בקהילתיות ובהשתייכות. הדרך בה המערכת פועלת מבוססת על כך שהשחקנים בקבוצה יכולים לסייע אחד לשני ולסמוך זה על זה כדי לקצור רווחים משותפים גדולים יותר. בדרך זו נוצרת קהילה המפעילה לחץ על כל אחד מהאינדיבידואלים לענות על הציפיות ממנו [23].

מערכת דומה מתחילה – באיטיות מזדחלת – למצוא את דרכה לתוך כיתות הלימוד. המורים שבוחרים להשתמש בה עושים זאת בזהירות וכמעט בהיחבא, מכיוון שהיא שוברת את כל המוסכמות של החינוך המקובלות כיום, והופכת את המציאות למשחק הלכה למעשה. זוהי מערכת בה התלמידים משתפים פעולה ביחד כדי להתגבר על מכשולים ולהצליח במבחנים, זוכים באוטונומיות לאכול בכיתה או לצאת מהשיעור אם ירצו, ויודעים בכל עת את רמת הכשירות שלהם לפי נקודות הניסיון בהן זכו. כל זאת, בזמן שהם נכנסים לעולם המשחק המציאותי שמספקת מערכת קלאסקרפט (ClassCraft).

האיש שאחראי על פיתוח קלאסקרפט, שון יאנג, אינו גיימר אלא מורה לפיזיקה בתיכון בארצות הברית. בשלוש השנים האחרונות הוא השקיע חלק ניכר ממאמציו ביצירת מערכת שתענה על כל שלושת התנאים ליצירת מוטיבציה פנימית, וחשוב לא פחות – תהיה גם מהנה עבור התלמידים באותה העת. המערכת שפיתח מזכירה מאד את עולם המשחק של וורלד אוף וורקראפט. כל ילד בוחר לעצמו דמות אחת מתוך שלוש אפשריות – קוסם, מרפא או לוחם – אותן הוא יכול לראות על המסך שבחזית הכיתה או בטלפון החכם שלו. הדמויות מאבדות נקודות חיים בהתאם להתנהגותו של השחקן בכיתה: ילד שמפריע ומתפרץ עלול לאבד חמש נקודות חיים; ילד שלא הכין את שיעורי הבית שלו יסבול מ- 'עונש' של אובדן עשרים נקודות חיים.

השחקנים יכולים להרוויח נקודות ניסיון על מעשים טובים: תשובה נכונה על שאלה בכיתה תניב לתלמיד 60 נקודות ניסיון, וסיוע לתלמיד אחר בעבודתו בכיתה שווה 75 נקודות ניסיון. כל אלף נקודות ניסיון מקפיצות את התלמיד בדרגה אחת ומאפשרות לו לרכוש יכולות מיוחדות, שהפעלתן תעלה לו במספר מוגדר מראש של נקודות פעולה.

מבט מהיר ביכולות שהתלמידים יכולים לרכוש לעצמם מבהיר שקיימים שלושה סוגים של יכולות: יכולות המספקות יתרון עצמי בלימודים, יכולות המעניקות יתרון עצמי בכיתה, ויכולות המסייעות לאחרים.

יכולות המספקות יתרון עצמי בלימודים מקנות לתלמיד 'בונוסים' שיעזרו לו בלימודיו: מרפא, למשל, יכול להפעיל את יכולת "אמונה יציבה" שלו, ולשאול את המורה האם צדק בתשובה שרשם לשאלה אחת במבחן; קוסם יכול להפעיל יכולת מתקדמת יותר, "עיקום זמן", כדי לקבל הארכת זמן של שמונה דקות במבחן; ולוחמים יכולים לנצל את יכולת ה- "מארב" שלהם כדי להגיש עבודת בית באיחור של יום אחד, או את יכולת "מתקפת נגד" כדי לקבל רמז על שאלה במבחן.

יכולות המעניקות יתרון עצמי בכיתה מאפשרות לתלמיד להתנהג בכיתה באופן שאינו מקובל בדרך כלל. המרפאים יכולים לבזבז נקודות פעולה כדי להפעיל את יכולת "קדושה" ולסגור או לפתוח חלון, למשל, או לזכות ב- "חסד האלים" כדי להאזין לאייפוד שלהם במהלך העבודה בכתה; הקוסמים יכולים להשתגר לכל מקום אחר בכתה ולהחליף את מקום הישיבה שלהם עם תלמידים אחרים, או להפוך לבלתי-נראים (בעלות משמעותית של נקודות פעולה) ולעזוב את הכתה למשך שתי דקות לכל היותר; הלוחמים, מצדם, מסוגלים לאכול בכיתה באמצעות הפעלת יכולת ה- "ציד" שלהם.

אחרון חביב, והחשוב מכולם, יכולות הסיוע לאחרים מממשות את הצורך בהשתייכות לקבוצה ובעזרה לאחר. התלמידים בכתה יוצרים חבורות בגודל של 5-6 ילדים, המורכבות משילוב של קוסמים, מרפאים ולוחמים. כל אחת מהדמויות יכולה לסייע לאחרים בקבוצתה. המרפאים יכולים, באופן לא-מפתיע, לרפא את נקודות הנזק שספגו חבריהם לקבוצה, ולהחזיר לחיים שחקנים שנפלו שדודים למרגלות שיעורי הבית שלא הכינו. הקוסמים מסוגלים לשקם את נקודות הפעולה של השחקנים האחרים, או (בשימוש ביכולות המתקדמות ביותר) לאלץ את המורה להעניק רמז לשאלה במבחן לכל חברי הקבוצה. והלוחמים מסוגלים להגן על חבריהם ולספוג חלק מהנזק שאלו היו אמורים לקבל [24].

התוצאה הברורה היא שהתלמידים נאלצים לשתף פעולה אחד עם השני כדי להתמודד עם אתגרי הלמידה בכיתה. המרפאים עוזרים לקוסמים וללוחמים להתמודד עם מצבים קשים, הלוחמים מגנים על המרפאים והקוסמים וסופגים עבורם נקודות נזק וסבל, והקוסמים מעניקים לכל היתר נקודות פעולה כדי שיוכלו להשתמש ביכולותיהם. המערכת עובדת בצורה הטובה ביותר כאשר התלמידים משתפים פעולה על מנת שכל אחד מהם יוכל לממש את יכולותיו על הצד הטוב ביותר.

"יש לי ילדים שמעולם לא היו מדברים אחד עם השני, ועוזרים זה לזה אחרי הלימודים," אמר יאנג בכתבה שהתפרסמה באמצע 2014 באתר ונצ'ר-ביט.

"המשחק נבנה כדי לחזק את מה שהופך אותך ללומד טוב. להשתתף יפה בכיתה, לעשות את שיעורי הבית, לשתף פעולה. הוא באמת מתגמל על הדברים האלו. זו הדרך בה אתה עולה בדרגות במשחק." [25]

 

קלאסקראפט - מערכת המשלבת משחק תפקידים קבוצתי עם הלימודים בכתה. מקור

קלאסקראפט – מערכת המשלבת משחק תפקידים קבוצתי עם הלימודים בכתה.
מקור

 

די ברור שהמערכת אינה מתאימה לכל מורה. יאנג מודה שהתלמידים מנסים לעתים תכופות להערים על שליט המשחק (כלומר, המורה) ולמצוא דרכים להשתמש ביכולותיהם בצורה היעילה ביותר. הוא מספר על קוסמים שצברו כמות גדולה מספיק של נקודות פעולה כדי לעזוב את השיעור לעשר דקות שלמות, ועל לוחמים שהשתמשו ביכולתם לאכול בכיתה כדי להביא עוגת שוקולד גדולה ולזלול אותה בתיאבון למול עיני חבריהם. המערכת עצמה גורמת לאירועים אקראיים ויוצאי-דופן להתרחש בתחילת כל שיעור. כאשר ביקשתי מהמשחק ליצור עבורי אירוע אקראי, הוא הודיע לי שאחת מהחבורות בכיתה הצטרפה בזה הרגע לספינת פיראטים, ועליהם לדבר במבטא פיראטי (יהיה זה אשר יהיה) לשארית השיעור כדי לזכות בנקודות ניסיון. שאר הכיתה מחויבת לכנות את שליט המבוך בתואר הכבוד "קפטן" בזמן זה. כשביקשתי ממנה מאורע אחר, היא הודיעה לי שהגיע הזמן בשנה ל- "המנון השליט", ושעל המורה לשיר עתה שיר שייבחר על-ידי השחקן עם מספר נקודות הניסיון הנמוך ביותר.

לא, אין ספק שהמערכת אינה מתאימה לכל מורה. אף על פי כן, יאנג מאמין שהיא מוסיפה עניין, הומור וגם תחושת הוגנות לשיעורים. התלמידים מקבלים תגמול ברור על עמלם ועל יכולתם להשתתף בשיעורים, ומעוניינים לשתף פעולה זה עם זה ולסייע אחד לשני כדי להתקדם ביחד כקבוצה. וכאשר הם מאבדים יותר מדי נקודות חיים ודמותם 'מתה', הם מקבלים בהבנה את העונש הנחוץ כדי להחיותה מחדש: ריתוק לשעות נוספות בבית הספר, כתיבת עבודת בית מיוחדת, או כל דרך אחרת בה חפץ שליט המשחק להבהיר לנתיניו את חוסר שביעות רצונו.

נכון למאי 2014, יותר מ- 7,000 תלמידים מעשרים וחמש מדינות למדו בבית הספר כשהם נעזרים במערכת ClassCraft. ברור שהמערכת יכולה (וצריכה) להשתפר עדיין ולהתאים עצמה למוסדות הלימוד השונים, לשיעורים שונים ולמורים שונים, אך באותה נשימה ברור גם הפוטנציאל הגדול שהיא טומנת בחובה לשילוב משחקיות בבתי הספר: פוטנציאל להנאה, לשיתוף פעולה ולתחושת ערך עצמי של התלמיד.

 

סיכום

משחקי מחשב נחשבים בעיני מורים רבים כאויב הגדול של מערכת החינוך, ומסיבה טובה. הון תועפות מושקע בפיתוח המשחקים כך שיקסמו לנפשם של הילדים והמבוגרים, בוודאי יותר מהשיעורים היבשים שמועברים בכיתות הלימוד. לפי יועץ העסקים דניאל בורוס, חברת נינטנדו למשחקים השקיעה ב- 2002 יותר מ- 140 מיליון דולרים במחקר ופיתוח – סכום גדול כפליים מזה שהשקיעה ארצות הברית במו"פ בתחום החינוך באותה שנה בכל רחבי המדינה [26]. באותו הזמן ממש, בתי הספר ומערכת החינוך נותרו נטועים באותם דפוסי פעילות מהעבר הרחוק. מה הפלא שילדים כיום יודעים להתחבר באמצעות האקס-בוקס לאלפי שחקנים מסביב לעולם, לנהל קבוצות וגילדות בוורלד אוף וורקראפט, לבנות ערים ממוחשבות ולנהל פיצרייה וירטואלית בהצטיינות – אך אינם מצליחים להישאר ערים בשיעורים, או למצוא זמן פנוי להכין את שיעורי הבית?

רבים טוענים שהפתרון למצב עגום זה טמון בהפיכת החינוך למשחק בפני עצמו, אך ברור שזהו אינו פתרון שיכול להתאים תמיד. שחקנים במשחקי מחשב צריכים ליהנות, אך הלימודים אינם יכולים להיות מהנים תמיד. למעשה, חלק מחשיבותה של מערכת החינוך הוא בהנחלת המסר לתלמיד כי לעתים עליו לדחות את הסיפוק המיידי ואת רצונותיו להנאה בלבד, ולהשקיע מאמצים בהווה כדי לגרוף תשואות בעתיד. משחקים המשלבים חזרה על החומר הנלמד יכולים להפוך את התרגול למעניין יותר ואף למהנה, אך הם יכולים להוות רק חלק מהפתרון הכולל, מכיוון שאינם עוזרים בלימוד החומר מלכתחילה.

עברנו בפרק זה על הדרכים בהן משתמשים מפתחי משחקים כדי להפוך את יצירותיהם למהנות. ראינו כיצד המשחקים המוצלחים ביותר כיום עונים על כל שלושת הצרכים שמספקים מוטיבציה פנימית: יכולת קבלת החלטות עבור עצמך, השתייכות לקבוצה ורכישת והוכחת יכולות. ראינו גם כיצד עזרים למערכת החינוך מתחילים לענות גם הם על שלושת הצרכים, במטרה ליצור סביבת לימוד שתספק מוטיבציה פנימית לכל ילד.

האקדמיה של חאן ו- ClassQuest הינן רק שתי מערכות מעניינות הקיימות כיום בתחום הגיימיפיקציה בחינוך, ופתוחות לשימוש על-ידי כל מורה המודע לקיומן ומוכן להשקיע מזמנו כדי להתעמק בהן ולהבין כיצד ליישם אותן בכיתה. מרגש להבין ששתי המערכות הללו פותחו רק בשלוש השנים האחרונות, והריהן בשלב בתולי ממש. כמה מערכות נוספות ייווצרו בשנים הקרובות, שיהפכו את הלימוד לחוויה מהנה ולאתגר בר-כיבוש עבור הילד? כמה מערכות נוספות יהפכו את עבודתו של המורה למעניינת ולמגוונת יותר ויותר מדי שנה?

העתיד אינו מחכה לנו – ואנו נמצא את התשובות לשאלות הללו בקרוב.

 

 

 

ביבליוגרפיה

[1]

P. Bigelow, History of the German Struggle for Liberty, Volume 2, New York: Harper & brothers, 1896, p. 105.

[2]

G. L. Gutek, “Friedrich Froebel (1782–1852) – Biography, Froebel's Kindergarten Philosophy, The Kindergarten Curriculum, Diffusion of the Kindergarten,” Education Encyclopedia – State University, 2014. [מקוון]. Available: http://education.stateuniversity.com/pages/1999/Froebel-Friedrich-1782-1852.html. [התבצעה גישה ב- 10 12 2014].

[3]

J. G. Goldman, “Snowboarding Crows: The Plot Thickens,” Scientific American, 16 1 2012. [מקוון]. Available: http://blogs.scientificamerican.com/thoughtful-animal/2012/01/16/snowboarding-crows-the-plot-thickens/. [התבצעה גישה ב- 11 12 2014].

[4]

D. A. C. Jennifer R. Gamble, “Drop-Catch Behabiour Is Play in Herring Gulls, Larus Argentatus,” Animal Behaviour, כרך 63, pp. 339 – 345, 2002.

[5]

J. Huizinga, Homo Ludens; A Study of the Play-Element in Culture., Boston: Beacon Press, 1955.

[6]

United Nations Human Rights, “Convention on the Rights of the Child,” United Nations Human Rights, 20 11 1989. [מקוון]. Available: http://www.ohchr.org/en/professionalinterest/pages/crc.aspx. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[7]

The New York Times, “'CARMEN SANDIEGO'; Point of Reference,” 29 3 1992. [מקוון]. Available: http://www.nytimes.com/1992/03/29/arts/l-carmen-sandiego-point-of-reference-655492.html.

[8]

K. G. McCullough, “Where In The World Is Carmen Sandiego? For Apple,” Compute!, כרך 69, מס' 8, p. 47, 1986.

[9]

Common Sense Media, “The Land of Venn – Geometric Defense,” Common Sense Media, 2014. [מקוון]. Available: https://www.commonsensemedia.org/app-reviews/the-land-of-venn-geometric-defense. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[10]

#Fourlittletesters, “Tested: The Land of Venn – Geometric Defense,” #Fourlittletesters, 7 11 2014. [מקוון]. Available: http://fourlittletesters.com/tested-the-land-of-venn-geometric-defense. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[11]

C. Carter, “'Calculords' Review – Learn Something While Melting Faces,” Touch Arcade, 3 3 2014. [מקוון]. Available: http://toucharcade.com/2014/03/03/calculords-review/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[12]

“Calculords,” Pocket Gamer, 28 2 2014. [מקוון]. Available: http://www.pocketgamer.co.uk/r/iPad/Calculords/review.asp?c=57758. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[13]

Ernesto Olivares Visual Information, “Addicted to Video Games,” Ernesto Olivares Visual Information, 2013. [מקוון]. Available: https://ernestoolivares.com/infographics/addicted-video-games/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[14]

L. Galarneau, “2014 Global Gaming Stats: Who’s Playing What, and Why?,” Big Fish, 16 1 2014. [מקוון]. Available: http://www.bigfishgames.com/blog/2014-global-gaming-stats-whos-playing-what-and-why/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[15]

Wowhead, “Realm First! Grand Master Tailor,” Wowhead, 2014. [מקוון]. Available: http://www.wowhead.com/achievement=1427/realm-first-grand-master-tailor. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[16]

L. Sheldon, “T366: Multiplayer Game Design,” Gaming the Classroom, 2010. [מקוון]. Available: https://gamingtheclassroom.wordpress.com/syllabus/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[17]

L. Sheldon, “T366 Multiplayer Game Design Post Mortem,” Gaming the Classroom, 2010. [מקוון]. Available: https://gamingtheclassroom.wordpress.com/t366-multiplayer-game-design-post-mortem/. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[18]

ClassDojo, “ClassDojo,” ClassDojo, 2014. [מקוון]. Available: https://www.classdojo.com/. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[19]

A. Kohn, Punished by Rewards: The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and Other Bribes, Mariner Books, 1999.

[20]

Blizzard, “World of Warcraft: Azeroth by the Numbers,” Blizzard, 28 1 2014. [מקוון]. Available: http://us.battle.net/wow/en/blog/12346804/world-of-warcraft-azeroth-by-the-numbers-1-28-2014. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[21]

Khan Academy, “Khan Academy,” Khan Academy, 8 5 2014. [מקוון]. Available: https://www.khanacademy.org/badges. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[22]

L. Giacomantonio, “Incentivize Students with Badges,” Edmodo, 4 5 2012. [מקוון]. Available: https://blog.edmodo.com/2012/05/04/incentivize-students-with-badges/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[23]

K. Werbach, For the Win: How Game Thinking Can Revolutionize Your Business, Wharton Digital Press, 2012.

[24]

S. I. Robert Scoble, Age of Context, Patrick Brewster Press, 2014, pp. 100-102.

[25]

Classcraft, “Classcraft,” Classcraft, 2014. [מקוון]. Available: https://game.classcraft.com/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[26]

D. Crawley, “Classcraft makes the classroom a giant role-playing game — with freemium pricing,” VentureBeat, 31 5 2014. [מקוון]. Available: http://venturebeat.com/2014/05/31/classcraft-role-playing-classroom/view-all/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[27]

J. D. M. Daniel Burrus, Flash Foresight, Harper Collins, 2011.

2 Comments

Filed under Uncategorized, חינוך, עתידנות